כלכלנים אינם יודעים - אם בכלל - להעריך אם המשבר הכלכלי, הפוקד בזו אחר זו את יוון, פורטוגל, אירלנד ואיטליה, יפורר את האיחוד האירופי כחטיבה משקית אחת. ניחושו של האחד טוב כהימורו של האחר, שכן אין ניסיון להסתמך עליו ולערוך השוואות באשר למידת האמון שרוחש הציבור האירופי, על בליל תרבויותיו, כלפי היורו.
אמנם אין ספק שאירופה עשתה צעדים מעוררי השתאות מאז החלו הצרפתים לגבש משק משותף ליבשת הפצועה כמה שנים לאחר מלחמת העולם השנייה, אך מי שקיווה כי עמי אירופה ערבים זה לזה באורח כוללני - שגה.
סולידריות אירופית?
היורו אינו הדולר. המטבע האמריקאי הוא של כל האמריקאים ממפלי הניאגרה ועד לגבול מקסיקו, ומחויבותם כלפיו בעיתות שפע ומשבר אחידה ומלאה. שום אמריקני ממוצא אפריקני אינו מתייחס לדולר באורח שונה מאשר צאצא של מהגר מאיטליה או יהודי ממזרח אירופה.
לא כן באירופה. סימנים שונים העידו על כך, אבל איש לא התייחס אליהם. אפילו בתוך כמה ממדינות אירופה הערבות ההדדית אינה שלמה. דעת הקהל התעלמה ושכחה כי "הליגה הצפונית" - זו שייצגה את האזורים האמידים באיטליה - לא רצתה לשלם מסים גבוהים לטובת עניי נאפולי שבדרום. איטליה התגברה איכשהו על המחלוקת וטיאטאה אותה אל מתחת לשטיח, אבל הסימנים נגלו כבר אז. על אחת כמה וכמה עתה, כשהגרמנים אינם חשים קרבה ומחויבות של ממש והוקרה עמוקה לשותפיהם הנחשבים בעיניהם עצלים ובלתי אחראיים ו"עכשוויסטיים". הגרמני, על כל הטוב והרע שבמנהגיו ובאופיו, חש כי הוא נקרא לשלם את מחיר התכונות האפאתיות של שכניו ליבשת.
הכלכלה האירופית - ובמקביל לה מדיניות החוץ של היבשת - משכילות לתאם מהלכים אחידים כאשר מדובר באינטרס משותף מובהק כסחר עם מדינה מאוסה, או בהתערבות תקיפה בסכסוך של זרים כמאבק הישראלי?פלסטיני, אבל לא כשהן נתבעות להטות שכם אחת למען רעותה. האירופאים רצו להאמין כי הגיעו לרמה עליונה של סולידריות. משיכת הכתף הגרמנית לנוכח המצוקה היוונית?פורטוגלית היא עדות למחיצות שהן יותר מחומות כלכליות גבוהות. הן חיץ בין תרבויות שונות.