צפיתי אמש בנאומו של בנימין נתניהו המבקש לגייס מחר רוב של שני שלישים מחברי הליכוד כדי למנוע עתה בחירות למוסדות הליכוד. כרגיל בשנים האחרונות, משה פייגלין הוא האופוזיציה למי שעומד בראש המפלגה.
לא השתכנעתי שנחוץ להשקיע מאמץ כה מתיש במהלך שמהותו בעייתית. שינוי תקנון ודחיית בחירות פנימיות הם נושאים שראוי לממשם רק בעיתות חירום לאומה ובמצב משברי במפלגה. לעומת זאת, אם ייכפה מחר על נתניהו לקיים את הבחירות במועדן והוא ייצא למערכה במלוא כוחו, צפוי לו רוב במוסדות החדשים שייבחרו. זה עדיף גם בעיני רבים מתומכיו.
רק שהתבוננות ממשית במאבק החוזר ונשנה בין כל מי שעומד בראש הליכוד לבין מחנה פייגלין מעידה כי סוגיית הבחירות הפנימיות במועד זה או אחר אינה לב העניין. הרושם הראשוני הוא שאנשי פייגלין יותר נמרצים ומעורבים ופעילים מהמחנה האמורפי הגדול של מצביעי הליכוד וחבריו, דבר המאפשר לו להגיע להישגים ניכרים אף שהוא מייצג גרעין קטן יחסית.
קו משיחי נוקשה
במילים אחרות מהלכי מחנה פייגלין דומים במידה רבה להשתלטות עוינת שכן מי שקרא את ראיונו של פייגלין עם כתבת "מעריב" שרי מקובר מבין כי "שני הסוסים האלה אינם יכולים עוד לסחוב ביחד" כלשונו הציורית של לוי אשכול בעניין אחר. נתניהו מציג תפישת עולם לאומית-ליברלית ופייגלין נוקט קו משיחי נוקשה וכל אחת משתי העמדות לגיטימית, אבל אינה יכולה לחיות בכפיפה אחת עם האחרת.
עם גרעין נוקשה ויעיל מגיע פייגלין להישגים גדולים מכפי כוחו המהותי. נוסף לכך חלק מהפוליטיקאים שעניינם היחיד הוא לזכות בפריימריז עושים עימו הסכמי קולות ולאחר מכן נרתעים מלהתמודד עם רעיונותיו והצעותיו. הם חייבים לו וגם זה פסול.
אילו היתה הפוליטיקה מעבדה הייתי מציע לליכוד לנסות את פייגלין. למסור בידיו את שרביט המפלגה ולראות בתבוסתה בבחירות. איני מכיר בוחר אחד של הליכוד שיצביע לפייגלין אם הוא יעמוד בראשו.
אך החיים אינם תחנת ניסיונות. הם מצריכים כללי משחק פוליטיים. אמנם אין דרך למנוע מפייגלין ומתומכיו להתפקד לליכוד אך אין לו מקום בליכוד שבראשו עומד נתניהו.
זה לא עניין של פתיחת קלפיות ביום מסוים. מדובר בצורך בגט פוליטי.