הציבור ימנע את השחיתות רק בקלפי

בשישי האחרון התארחנו אצל חברים, כשרוב הסועדים מכירים רבים מהשרים וראשי הממשלה לדורותיהם. מישהו הודיע שעצרו את אולמרט וכולנו היינו המומים. שישי בערב? על מה? "רצח ארלוזורוב", הפטיר המארח. זה היה האות לשיחת הקיטורים הישראלית הרגילה על "כמה שהכל מושחת כאן".

"כמה שאתם צודקים", פצח אחד הנוכחים, "לי יצא לקנות מתנות באלפי דולרים לאחד הקודקודים וגם מאשתו לא חסכתי, ואני לא היחיד". "אני", המשיך סועד נוסף, "כשהייתי בלונדון עם פוליטיקאי בכיר, במו עיני צפיתי בו ובחבר המיליונר שלו, יוצאים מאחת החנויות היקרות בעיר עם עשר שקיות עמוסות, שהוכנסו בזריזות לבגאז'". השלישי סיפר על מאכער שסידר הרחבת שטח לעסק שלו בתל אביב תמורת בקשיש. הרביעי התלונן על שר שהכריח אותו לעבוד עם החברה של אשתו - כתנאי לעזרה מסוימת.

כך עברו מפוליטיקאי אחד לאחר, חלקם מכהנים בתפקידי מפתח, חלקם כבר מחוץ לפוליטיקה – ומיעוטם בבית הסוהר. אני ישבתי שם, נדהמת כהרגלי מהיכולת לקטר ולבוז לפוליטיקאים שלנו ובאותה נשימה להצביע עבורם שוב ושוב ושוב.

באמת נדמה שלאחרונה אי אפשר לפתוח עיתון בלי להיתקל בחשיפת שחיתויות. הנשיא לשעבר מואשם באונס, רה"מ לשעבר נחקר בחשד לקבלת שוחד, שרים לשעבר יושבים בכלא, ראשי ערים נחקרים, אישי ציבור ודמויות שהערצנו, נחשפות במלוא כיעורן. האיש שהקים וניהל את יד שרה (אורי לופוליאנסקי) והוערץ גם מחוץ למחנה שלו, יושב היום באבו כביר ושומר על זכות השתיקה. שר שהיה אחראי על מצעד החיים במשך שנים, יושב בכלא על מעילה. אין ישראלי שלא שמע או השמיע בשיחות סלון את הדעה שהמדינה הזאת מושחתת, שכולם מושחתים, מהראש ועד הזנב. יש תחושה שהתקווה לשינוי נחנקת תחת הציניות והייאוש שמתגברים עם כל חשיפה. אפשר להאשים אותנו, או את המערכת, אבל בתכל'ס, הסיבה האמיתית להיקף של השחיתות היא שאיבדנו את הדרך. את החזון והאחווה שאיחדו בינינו והיו קריטיים להישרדות שלנו כעם במשך אלפי שנים.

אם פעם היית מציע ליהודי להיות חלק מהממשלה, להחזיק את השאלטר, להיות אחראי על בניית תשתיות, על החינוך, על חקיקה, על המוכנות הצבאית שלנו, על ההתקדמות הטכנולוגית שלנו, על האפשרות לעשות שינוי מדיני, או חברתי, או אחר – המחשבה הייתה ממלאת אותו בסיפוק שאף מחלקה ראשונה וסיגר משובח יכולים לו. השררה והכוח, ששימשו את בעלי החזון כדי להצעיד את המדינה קדימה, משמשים עתה את הנהנתנים וחסרי החוליות כדי להצעיד את עצמם לבית הסוהר, אחרי ששדרגו את המסעדות והטיסות שלהם במשך כמה עשורים או פחות.

למרות כל זה, קשה להתעלם מהדורסנות והבריונית של התקשורת, הפרקליטות והעיתונאים (העשירים באינטרסים משלהם), ברדיפתם אחר "מושחתים". הרבה פעמים אומרים שפרשה כזו או אחרת נגמרה בקול ענות חלשה. מי שמעורב בסיפור יודע שאין כזה דבר. אחרי שכלי התקשורת מפרסמים שאתה מואשם בשחיתות, חופרים בעברך, "חושפים" רכילות צהובה כעובדות, מביאים ציטוטים עלומי שם אך מלאי ארס, והילדים, המשפחה, החברים ואתה עצמך – רואים בכל מקום את ההשמצות. העובדה שהמשטרה לא מצאה ראיות, או שהפרקליטות החליטה שאין לי תיק בבית משפט – ממש לא גורעת ממה שעבר עלייך וממה שעוד צפוי. חפותך במשפט לא עוזרת לתדמית שצרבו לך, לחרדות של המשפחה, לחוסר היכולת שלך לעבוד ולתפקד.

עינוי הדין, שהופך פרוצדורה משפטית פשוטה למסע סיזיפי שנגרר שנים, מביא לרצח אופי ושחיטה פומבית בכיכר העיר. שום עבודות שירות או מאסר בפועל לא משתווים למסע הייסורים שהתקשורת והרשויות מכינות למי שנחשד בעיניהם כנגוע (ולעיתים מטעמים מופרכים ואף זדוניים(.

ב"משפט" של קפקא, הנאשם האומלל עובר מסכת ייסורים ועומד למשפט כשהוא בכלל לא יודע על מה בכלל שופטים אותו. אבל כשמתנהל נגדך משפט ראווה בתקשורת, על דברים שאתה יודע שאין לך חלק בהם – התסכול והכאב גדולים הרבה יותר. כי המשפט התקשורתי הוא גזר דין אימתני בפני עצמו. והמדיה - היא העונש.

אז בפעם הבאה שאתם הולכים להצביע, אל תחשבו רק על העטיפות של ההבטחות שהרבה פעמים אין מאחוריהן כלום, אלא קודם כל על טוהר הכפיים. אולי יהיה משעמם בשיחות הסלון, אבל אין ספק שהמדינה שלנו תהיה במקום הרבה הרבה יותר טוב. ועם זאת, חשוב שנזכור, שלצד מלחמת ההישרדות הזו נגד השחיתות, בל נחטא בפגיעה בקורבנות חפים מפשע.