נרדמים בשמירה

בתחילת השבוע (יום ראשון) סיפרה הכתבת הצבאית של קול ישראל, כרמלה מנשה, על חיילים בפעילות בטחון שוטף בגבול לבנון, שנרדמו בג'יפ הצבאי ליד הכפר רג'ר, הכפר שעוד מעט יחזור לשטח השיפוט של לבנון וחיזבאללה. מסתבר שזו לא התקרית הראשונה והיחידה במקום הרגיש הזה בזמן האחרון. הקודמת התרחשה ימים אחדים לפני כן באותו המקום. בשני המקרים מדובר בחיילי יחידת צנחנים מובחרת. הירדמות חיילים (וגם חיילות) בשמירה היא תופעה ידועה ומוכרת זה שנים רבות וארוכות. אפשר לאמר, ולא בצניעות, כי היא קיימת לפחות כמספר שנות קיומו של צבא הגנה לישראל. לוקים בתרדמת לא רק חיילי צה''ל אלא גם חיילים בצבאות של מדינות אחרות בעולם.

אלא שכשזה קורה לנו בבית, עם כל הרגישות והחרדה מהתרחשותה של חטיפת חייל נוסף, יש מקום שמישהו יתן על זה את הדעת - גם אם לא מדובר בבעיית הגרעין האירני.

משהו מידע אישי שלי: בחלק מזמני אני שייכת למתגוררים על גבול הצפון. בצעדת הבוקר המוקדמת שלי, המתבצעת בחלקה סמוך לגבול עם לבנון, יצא לי לפגוש באותם חיילים שנרדמו, מי בשקי שינה ומי בהגה על ההאמר - ממש מול עיני החיזבאללה.

כמו אמא טובה, הערתי אותם אחד אחד, והזכרתי להם את אמא שלהם - בבית. לעיתים אני גם מדווחת על כך למישהו ממפקדי הגזרה; כי זו תהא רשלנות שלא לעשות כן. יש בעיה לאותם צעירים חסרי מנוח ומנוחה. הם עייפים ומותשים ולא תמיד באשמתם. יוצא אפוא, שלא מספיק להיות מודעים לבעיה, חייבים לעשות הכל שהיא לא תשוב על עצמה, לא בצפון ולא באף מילימטר מגבולות ישראל עם שכנותיה.

האשם אינו תמיד בחיילים. הם עמוסי מטלות ומחוסרי שינה והכל בשם המשימות הביטחוניות העומדות בפניהם והעומס המבצעי שהוא מנת חלקם. עם זאת, מציקה העובדה שמפקדי אותם חיילים רדומים לא הזרימו את המידע על הבעיה הגואה ומעבר לטיפול בעייפים באמצעות חוק השיפוט הצבאי, ריתוק ומאסר, המפקדים לא ניסו להבין למה בעצם זה קורה.

אין זה המקרה היחיד, לא הראשון וגם לא האחרון. מימי השירות בצה"ל אני זוכרת מקרה של צוערים ש'חטפו תנומה' עם הראש על מסילת ברזל ואחד מהם שב בארון קבורה היישר לבית העלמין הצבאי באזור מגוריו. לפני כעשור, חיל נרדם בעמדת שמירה בפתח אחת ההתנחלויות ומחבל חדר למקום. מקרה אחר התרחש לא מכבר בגבול הדרום ועוד רבים אחרים התרחשו בגבולות רגישים אחרים.

מכאן, זה לא מספיק שהמפקד מודיע שמדובר בתקרית ואירוע חמור ומזכירים את שאיפת הפסגה של ארגוני המחבלים: חטיפת חיילים לצרכי מיקוח. יכול שיש לבדוק מה קצה גבול היכולת של חייל אל מול סך שעות השינה בהן הוא מחוייב בפועל, ולא רק על פי הרשום בפקודות הצבא. זהו בדיוק המקום שהצבא חייב וצריך לבדוק את עצמו, לא מהמקום של אחרי, אלא לפני. יכול להיות שבאמת משהו במירוץ הלילות והימים מעייף, מתיש וגורם לחיילים להירדם.

לכן, יש מקום שמישהו בשדרת הפיקוד ידרוש מהגורמים האחראים על מערך מחקרי ההתנהגות וההתנהלות בצה''ל וקצין הרפואה הראשי - להקים ועדה בוחנת. ועדה שתבדוק את הכושר, הדרישות, התזונה וכל מה שמחבר ומקשר בין אלו למבחן התוצאה בשטח: מילוי המשימה במאה אחוז עירנות והצלחה.
נכון, ידוע שהפקודות מחייבות, אך מאידך קיים חוק שעות עבודה ומנוחה, שהגדיר בבירור את השעות הללו ולא מן הנמנע שעל רשויות הצבא לבחון את דרישותיהן מול המותר על פי חוק.

הלקחים בבדיקה שצריכה להיעשות ביחידות העורפיות, אלו שנוגעות במחקר וכושר ומסוגלות ורפואה. כאן צריך לבצע את הבחינה ולהתאים את הדרישות למישור המבצעי; הגם שיש מי שיטען כי חייל קרבי הוא כזה היכול לעמוד במשימה תהא אשר תהא. נכון, אנחנו במלחמה, במאבק מתמיד מול האויב, 24 שעות ביממה ואין מקום להיות מפונקים. מאידך, חייל שניתן למצות ממנו את כישוריו הוא גם זה שנח וצובר שעות מנוחה כדי שיוכל לעמוד במשימות היומיום, כמו גם הלילה.

נסו לדבר עם אמא/אבא של חייל בקרבי. הם יספרו לכם את הסוד הגלוי ביותר ביחידה של הבן שלהם : לא נותנים לחיילים הקרביים לא את הכבוד ולא את החופש לנוח ולישון, כדי לבצע פעילות של בני אדם עירניים. חיילים גם הם בני אדם, ולגוף צרכים משלו. עד היום לא הבינו את זה, לא הרמטכ"ל, לא אלופי הפיקוד, ולא המפקדים הישירים.

חשוב שתדע כל אם בישראל, וגם אב, הילדים עייפים. הילדים נרדמים ולא תמיד באשמתם. ואתם – כמו שדאגתם להם כשהיו תלמידים בבית ספר ועם כל חריקה טסתם לחדר המנהלת, חשוב שתביעו עמדה בנדון ולו רק משום שאף אחד מאיתנו לא רוצה לראות את הבן שלו בקלטת מהשבי.