פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      להגביל את השכר כדי להגביל את השחיתות

      גורל גובה המשכורת של הטייקונים בישראל מגיע לוועדת השרים לענייני חקיקה. עומר רבין מאמין שחברי הוועדה צריכים לשים לזה סוף, ולמנוע את החזירות והמשכורות המנופחות, שהקשר בינם לבין רווחי החברה מקריים בהחלט

      ממש בזמן שהמדינה כולה עסוקה בניסיון להבין עד כמה עמוקה וטובענית ביצת ההון והשלטון שהתערבבה לה כדי להוליד את פרשת הולילנד – צפויים היום חברי ועדת השרים לענייני חקיקה להתמודד לעיני הציבור עם אחת מהצעות החוק החשובות, המדוברות והשנויות במחלוקת ביותר שנוגעת בעצב החשוף הזה בדיוק: הצעת החוק להגבלת שכר המנהלים. בזמן שהתקשורת והמשטרה חוקרים כל קשר מדובר בין אילי הון לנבחרי הציבור – השרים יצטרכו לבחור האם לגבות את חבריהם למסיבות הקוקטיילים, ליציעי הכבוד ולאירועי האלפיון העליון או שעליהם להתייצב מולם בצורה זקופה ולומר בצורה הברורה ביותר - עד כאן, אין ברירה וצריך לעצור את חגיגת השכר הבלתי מרוסנת הזו.

      קל מאוד לפסול את הצעת החוק הזו על הסף: להסביר למסעודה משדרות, ללובה מהסופר בחדרה ולגברת הרשקוביץ מבאר שבע שעם כל הכבוד להן – כלכלה היא עסק מסובך למומחים. להתהדר במושגים מפוצצים כמו "צמיחה" ו"דיווידנד", לזרוק כמה משפטים על בריחת מוחות ולתת את הרושם שבשביל לדבר על כמות האפסים בתלוש של מנכ"ל בחברה ציבורית צריך חליפה ב-3 חלקים, תיק ג'יימס בונד ותואר שני בכיס. קל מאוד לעשות זאת, אבל גם מביש.

      האמת היא, כנראה, שמדובר באחת מהצעות החוק הנכונות וההוגנות ביותר שנראו כאן – הצעה שיכולה סוף סוף לגרום למשק הישראלי ליישם את הלקח העיקרי של המשבר הכלכלי: הצורך בסטנדרטים גבוהים של אחריות ניהולית, בהסתכלות על חברות ותוצאותיהן מעבר לחור שכבר אין בגרוש ובתנאים סוציאליים בסיסיים.

      מותר גם לדבר על צדק חברתי

      נכון שהגבלת שכר היא לא דבר נעים. נודף ממנה ריח של רגולציה מוגזמת, של התערבות גסה מצד השלטונות ושל צרות עיניים – כזו שבוודאי תגרום ללא מעט אנשים להצהיר שמדובר בלא פחות משובו של הקומוניזם לארץ הקודש. ועדיין, אין ספק שמדובר בצעד נחוץ: אם המנהלים בשוק הישראלי היו משכילים לשים גבולות לעצמם, לחשוב מעט על שיקולים של נראות ועל, רחמנא ליצלן, צדק חברתי – לא היה צורך מצד המחוקק להיכנס לתוך הכיס של אותם המנהלים ולכפות עליהם לראות את התמונה הרחבה היותר, אבל זוהי תפקידה של מדינה: לדאוג לאזרחיה, שביניהם יש הרבה יותר מנקות, קופאיות, עובדי טלמרקטינג ונציגי שירות מאשר מנכ"לים מעונבים.

      אפשר לטעון שהצעתה של שלי יחימוביץ' היא פופוליסטית ויהיה מדובר בטענה נכונה לחלוטין – אך אם הפופוליזם הזה יאפשר לשני העשירונים התחתונים במדינת ישראל להתקיים בכבוד – הוא שווה את תשומת הלב ועוד איך. אם הוא יאפשר לשני העשירונים התחתונים גם להגיע לסופרמרקט ולקנות יותר מהתוצרת הישראלית שנמכרת בו, הוא אפילו עשוי לתרום באופן משמעותי לאותה צמיחה חשובה שמאחוריה מסתתרים פתאום כל המקורבים והחוששים.

      מנכ"ל אחד מוצלח או שניים שלא יאהבו את העובדה שהרשויות מפקחות על השכר שלהם ויעלו על מטוס (במחלקה הראשונה, כמובן) לארה"ב לא ישברו את המשק הישראלי – פערים חברתיים מפלצתיים ואינספור אזרחים העובדים 9 או 10 שעות ביום בניקוי לשכות של מנהלים שמרוויחים פי 300 מהם עשויים להסב נזק חמור הרבה יותר. אותו המנכ"ל יוכל לטוס במחלקה הראשונה לחופשת הקיץ שלו בקאריביים גם עם שכר של 200 אלף שקל לחודש, כנראה, ולתחזק את דירתו במגדלי אקירוב.

      חוק הגבלת שכר המנהלים לבדו לא מספיק כדי לפתור את כל בעיות המשק הישראלי: הוא לא באמת יסגור את האוברדראפט האכזרי של השכבות החלשות וגם לא ירפה באופן מוחלט את האחיזה הקשה והאגרסיבית של המשפחות החזקות במשק כולו – אבל הוא כן ייתן את אקורד הפתיחה במסר חשוב של מדינת ישראל למנהלים שבה, לבעלי ההון שבה ובעיקר לאזרחים שבה.

      חברי ועדת השרים לענייני חקיקה, יכולים להראות היום כי צדק וצמיחה כן מסוגלים לחיות ביחד. להוכיח כי יש מי שבודק, יש מי שמסתכל, יש מי שעדיין איכפת לו ויש מי שמסוגל לשים גבול גם לחזירות. עלינו מוטלת החובה להזכיר להם מי שלח אותם למושבם בכנסת ומי מיישם את חובתו האזרחית לעקוב אחרי פעולתם שם ברגע האמת.