מאז שיש פה ימין ושמאל, משתדלים השמאלנים לתת לימין ציונים נמוכים. תנועת הביטול כלפי כל מה שיש לימין לומר קשורה לטענה שהימין מתבסס על שטנה. "האידיאולוגיה של הימין מושתתת על שנאת האחר", הם נוהגים לאנפף ומיד אחר כך לאיים שכל עוד הימין הישראלי מתעסק בשנאת ערבים (גזענות והתנשאות שהן לכאורה חלק ממצע המחנה הלאומי) - אין לו חלק ונחלה בשיח הישראלי.
יש כאן חטא כפול. ראשית, הימין לא שונא ערבים. גם מתנחלים לא שונאים ערבים. ואפילו מתנחלים קיצונים מאוד לא שונאים ערבים. רוב הימנים אוהבים ערבים יותר מרוב השמאלנים: הימין מתנגד להפרדה על בסיס גזעי, כפי שנעשה למשל ברצועת עזה, המתנחלים גרים בעצמם בתוך אוכלוסייה ערבית (שהשמאלנים לא רוצים לראות), והמתנחלים, תרשו לי לגלות לכם, מתעבים את בג"ץ יותר מאשר את השכנים הערבים בהרים שמסביב.
בשטח עצמו יש לא מעט יוזמות מוצלחות של שיתופי פעולה אמיתיים בין מתנחלים לפלסטינים, וזאת בניגוד לשמאלנים אשר הקשר שלהם עם האחר הערבי מתבטא בדרך כלל ב"תיירות השלום": ארוחת בוקר - בלונדון - עם פלשתינים והפרחת יונים משותפת.
בשביל פעולות איבה לא צריך רובים
הצד השני של החטא הוא התעלמות מרעשי המנוע הענק שמפעיל את השמאל, מנוע שפועל על דלק השנאה - שנאת מתנחלים. בזמן שהם מנסים לפרום את הלגיטימיות של הימין בטענה שהתמקצע בעוינות כלפי האחר, הם מלכלכים על המתנחלים בכל הכוח. בתיעוב יוקד, באיבה נוטפת, במתנחלופוביה. כששום טיעון של השמאל כבר לא עובד, אפשר להתנחם במרק הישן והטוב: ארס. נגמר השמאל, נשארה השנאה.
גבי גזית ירק לאחרונה לעברנו את נאום "הגידולים המצחינים" על המתנחלים והחרדים. מאמר המערכת של "הארץ" הוקדש לחלוצי הארץ ובוניה בטענה שהם מתעללים באנשי כוחות הביטחון: "יידוי אבנים (כלפי חיילים), חטיפת כלי נשק, חבלה בכלי רכב ונאצות היו למעשים של יום יום". ביום העצמאות בילינו ביער נווה צוף יחד עם עוד 20 אלף מתנחלים שחגגו שם. החיילים שהסתובבו במקום לא הותקפו אלא באינסוף הזמנות להצטרף לפיקניקים, להסכים לעוד כוס שתייה. ואם משהו כבר נזרק לכיוונם היה זה סטייק. מצוין, אגב.
הביטוי "מעשים של יום יום" משקף דעה רווחת בשמאל כלפי מתנחלים, כאילו שמה שיש למתנחל לעשות ביומיום זה רק לדלוק אחרי ג'יפים של מג"ב. המעשים שמתרחשים בהתנחלויות הם כאלה: רצים בבוקר לעבודה, נתקעים בפקקים, שוכחים את שקית הזבל באוטו, משלמים חשבונות. ואז רופא שיניים, חדר כושר, שיעורי בית עם הילדים, טלפונים מהעבודה. בצהריים שומעים קצת רדיו ובערב רואים טלוויזיה. והדברים שאנחנו שומעים ברדיו ורואים בטלוויזיה מצטלצלים בחדרי ליבנו ואינם שוככים. בספרון של "השמאל הלאומי" תיארו אותי ואת שכניי כך: "מוחות שטופים, חבורות של נערים חרמנים שהולכים לבעול את הארץ... אין שום הבדל בינם לבין המנוולים האנטישמיים... הם מכים ויורים בילדים וקשישים".
"המוחות השטופים" האלה הולידו פרץ של יצירה בתחום המוסיקה, האמנות והספרות. "הנערים החרמנים" האלה מחרפים נפשם בקרב על הארץ. ובארבעת עשורי התנחלות, "המכות בילדים וקשישים" היו דווקא כלפי המתנחלים, שיותר מכל מגזר אחר קבר קשישים וילדים שנהרגו בפעולות איבה. וזה עוד אחרי שאנחנו צעקנו "אל תיתנו להם רובים". ובעצם, בשביל פעולות איבה לא צריך רובים.