כיליד ירושלים וכאדם שמשפחתו תרמה לעיר תרומה של ממש, אני חש עצמי אמביוולנטי לאור הקמפיין הנחוש של "אוהבי ירושלים". רובי ריבלין, חברי, מעלה את ירושלים על נס שמחתו בסגנון ציורי, נוסטלגי ואמוציונלי, ואילו שר החוץ מטיח בפני שגרירים זרים את ה"אמת" על ירושלים. הוא עומד מול הראי וחש נקי, אמיתי ואמין.
אני אוהב את ירושלים אבל גם את ישראל, ומכיוון שאני דואג לעתידה, אני מוצא עצמי מבויש לנוכח הקמפיין בעניין ירושלים. אין מהלך חכם פחות וארכאי יותר מהש?בועות שנשמעות לאחרונה לירושלים מפי חלק מראשי המדינה - שבועות שמבטאות כמיהה אמיתית, אבל מוליכות אותנו למחוזות אחרים. רק לאחרונה קראתי ציטוט ממאמר בעיתון כוויתי המשבח את בנימין נתניהו על כך שהמדיניות הנקוטה על ידיו גורמת לאיחוד העולם הערבי נגד ישראל - איחוד שמנוגד לאינטרסים שלנו, של המערב ושל ארה"ב.
כאשר אנו נשבעים לירושלים, גם הערבים והמוסלמים נגררים לשבועה דומה, ואנו הופכים את הסכסוך מסכסוך לאומי, רווי דמים וגדוש שנאות לסכסוך דתי עם האיסלם ואולי גם עם העולם הנוצרי. אין בינינו ויכוח, ירושלים תיוותר בירת ישראל הנצחית. אבל לא ירושלים של ריבלין ושל ליברמן. מי שאומר "ירושלים לא תחולק לעולם" מתכחש לעובדה כי ירושלים כבר מחולקת בין שכונות ערביות לשכונות יהודיות שמקרוב קמו, ומתעלם מכך שהעיר העתיקה, ברובה, ערבית.
ירושלים לא תחולק רק בשל גחמה של מישהו, אבל גבולות הבירה ישתנו מתוקף הסדר שלום עם הפלסטינים ועם מדינות ערב. רבים מפקפקים ביכולת להשיג הסכם, אבל מי שלא מאמין בשינוי ביחסים עם מדינות ערב - גוזר על ישראל מאבק על עצם קיומה.
ליברמן מייצר מדיניות הרפתקנית
שבועתו של ליברמן לירושלים חמורה משבועתו של ריבלין, שהרי ליברמן הוא שר החוץ ותפקידו לבסס את מעמדה של ישראל במשפחת העמים.
אבא אבן, שהיה מדינאי חכם ועתיר ניסיון, האמין בזכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל, אבל הבין שזכות זו אינה מטבע עובר לסוחר. הוא הבין שזכות זו מבטאת צורך ישראלי פנימי ומוסרי, אבל לא זה הנימוק שיספק לישראל את המטרייה הבינלאומית שהיא זקוקה לה.
השבועה לירושלים בוודאי מציפה לבבות רבים בתחושה כי "יש מי שנאבק למען צדקתנו".
אבל יש לזכור כי בעולם הנוכחי, עמוס האינטרסים, עדיין יש הכרה בזכותם של היהודים למדינה וקיימת התנגדות לפונדמנטליזם המוסלמי. הקביעות החד?משמעיות של ריבלין וליברמן מערערות את התמיכה הבסיסית בזכותנו למדינה.
בתרבות הפוליטית שלנו נוטים לומר שהוויכוח בישראל הוא בין ימין לשמאל, אך לא זו האמת. הוויכוח הוא בין גישה ריאלית באשר לכוחנו וליכולתנו לשרוד כאן במזרח התיכון לבין אוטופיה חסרת בסיס.
ליברמן יכול להביט בראי ולומר שהוא משנה את פני הדיפלומטיה הישראלית, ואכן הוא משנה אותה: הוא מייצר מדיניות הרפתקנית חסרת ראייה לטווח ארוך. והגרוע מכל, הוא וחבריו, שנשבעים בנקיטת חפץ על "בנייה בהתנחלויות ואחדותה המוחלטת של ירושלים", הם אלו המסכנים את עתידה של מדינת ישראל וממיטים עליה סכנות רבות.
מי שחשב כי יום העצמאות האחרון יתרום לחשבון נפש של אמת, נוכח לדעת שההתלהמות חסרת ההיגיון המדיני סוחפת חלק מראשי הציבור לדרכים ללא מוצא ולמטרות חסרות סיכוי.