במילון המונחים של הממשלה זורמת המילה "מפגז" כמונח מוכר. היא ראשי התיבות של התוכנית "מדינה פלסטינית - גבולות זמניים". במהותה היא הסכם ביניים, שהחליף צורה וצבע מאז נכנס לשימוש בנסיגה הישראלית למעברי המיתלה והגידי בשנות ה?70.
כל הסדר כזה לווה בהסתייגות ישראלית בגלל התחושה, שיש לה יסוד, כי הוא פועל בשיטת הסלאמי. ישראל נותנת בתמורה ללא?כלום. כמעט לא כלום. שני אירועים מצביעים על הבעיה:
* בכהונתו הראשונה כראש הממשלה נקלע בנימין נתניהו למציאות קשה של מחויבות קודמיו להסכם אוסלו. הוא נדרש להמשיך ויצא בשלום. נתניהו נתן את ידו להסכם חלוקתה של חברון, שהוא הרע במיעוטו. הישג ניכר בתנאי פתיחה קשים מנשוא, אם כי מימין חולקים על כך ומצביעים על 60 יהודים שנרצחו מאז בעיר האבות.
* אהוד ברק ניסה לחדול ממדיניות הסלאמי וחמק מלסגת מאבו דיס ליד ירושלים. הוא העדיף, במהלך נבון, להציע ויתור נדיב לפלסטינים תמורת הסכם סופי הקובע את קץ הסכסוך. יאסר ערפאת לא רצה שלום, והפלשתינים יצאו לאינתיפאדה.
בעוד שתי דוגמאות אלה מרצדות לעיניה, קבעה ממשלת נתניהו כי ההתנתקות של אריאל שרון בעקירת גוש קטיף מרצועת עזה ודעיכתה של מפת הדרכים הכוללת שלב של הסכם ביניים מחייבות מדיניות חדשה?ישנה: חתירה להסכם קבע "מלמטה למעלה", משהו בנוסח פעילותו של סלאם פיאד ובהמלצתו של משה (בוגי) יעלון. רק שבהיעדר הסדר עלולה דרך זו להסתיים בהכרזה חד?צדדית על הקמת מדינה פלסטינית ב?2011.
השביעייה בעד המדינה הפלסטינית
על רקע זה צפה ועלתה בישראל היוזמה לטרוף מחדש את הקלפים המדיניים ולשקול את ההצעה לכונן מדינה פלסטינית בגבולות זמניים עם ערבות אמריקנית לאבו מאזן כי לאחר מכן יימשך המשא ומתן על הסדר הקבע. התומכים העיקריים בקרב שרי השביעייה הם ברק (ששלל הסדר ביניים ב?2000) ודן מרידור. גם נתניהו (שהתנגד ביתר שאת מאז מפת הדרכים) לא שלל את הרעיון, שקרם עור וגידים ביוזמה פרטית של שאול מופז לפני כמה חודשים.
ייתכן כי בוועדת שבעת השרים יימצא לה רוב. יעלון, השולל את שיטת הסלאמי ומתנגד לוויתורים, לא בהכרח יתנגד למהלך טקטי אשר יחשוף לעיני העולם כי שוב ההנהגה הפלסטינית היא זו שמסרבת לעשות שלום. הרי ה"מפגז" הוא רעיון המצוי ב"מפת הדרכים", שישראל אינה רוצה בו וברק אובמה לא מעוניין לרשת מקודמו, אבל הוא מחייב את אבו מאזן.
אולי גם אביגדור ליברמן, שהוא פרגמטי, ישלים עם "מפגז" מטעמים טקטיים. אבל האם ייתן בני בגין את ידו לאישור מסמך ישראלי רשמי המעלה אפשרות להקים מדינה פלסטינית כלשהי ממערב לנהר הירדן? סביר שלא.
בעיניי עדיף הפיתוי להעביר את האחריות לשיבוש המשא ומתן לכתפי הפלשתינים. אך ההכרעה שלפני נתניהו קשה ומורכבת. קודם כל בזירה המדינית הבינלאומית, אבל גם מבית.
היא כבר זכתה לכינוי דילמת בב"ב - ראשי התיבות של בחירת ביבי בין ברק לבין בגין. יש בה גם ניחוח של פרישה אפשרית מהקואליציה. הממשלה טרם יצאה לדרך, אבל החלה להדק את חגורות הבטיחות.