מלחמת השחרור מגואל רצון

חברי הקיבוץ לא פגשו בשביליו את ניצן (שם בדוי) כבר יותר מעשור. היא עזבה הכל והצטרפה לכת של גואל רצון. רק פעמים ספורות הגיעה למשק וחמקה בבגדים צנועים לבית הוריה. אך בחג הפסח האחרון היא חגגה עם חמשת ילדיה את היציאה מעבדות לחירות בקיבוץ. "זאת היתה חוויה מאוד מיוחדת", מספרת ניצן. "עשרה ימים הייתי בקיבוץ. חזרתי למקום שבו גדלתי, עשיתי פסח עם כל המשפחה, פגשתי את החברים בחדר האוכל ובני הכיתה שלי ערכו איתי מפגש מאוד מרגש. ישבנו ביחד שעות, אחרי כל כך הרבה שנים, ודיברנו על הכל. העלינו זיכרונות משותפים, הם שאלו אותי על החיים אצל גואל, היה ערב פתוח ומאוד חשוב".

היא רק בת 29, יש לה חמישה ילדים מגיל שנה עד 9 וחצי, ועכשיו היא גרה במקלט לנשים מוכות באזור ירושלים. היא מעידה שטוב לה שם, שיש להם תנאים טובים מאוד, חדר מרווח, מיטה לכל ילד, ושהצוות עושה הכל שירגישו טוב. היא גם התחברה בקלות לשאר הנשים המוכות, שרובן ככולן חרדיות. היא כלל לא מתגעגעת לגואל, ועדיין לא מצליחה לחשוב ולנתח ממש את הבום הגדול ששינה באחת את חייה, כי היא עסוקה אך ורק בשיקום של ילדיה ושלה. אחר כך תספר שהיא לומדת גם בפעם הראשונה מה זה להיות אמא, איך לתפקד כהורה יחיד, בלי אבא כל כך סמכותי ושולט.

ניצן ויתר 16 נשותיו של גואל רצון, שהוצאו על ידי מדינת ישראל לפני כשלושה חודשים מבתיו בדרום תל אביב, נמצאות עכשיו בתהליך שיקום יוצא דופן. משרד הרווחה מינה צוות מיוחד לכל אישה, שמלווה אותה ואת ילדיה. מיד לאחר המעצר נפגש הצוות עם הנשים כמעט מדי יום. הצוות זמין עבורן 24 שעות ביממה, ובסך הכל עוסקים במלאכת השיקום לא פחות מ?150 עובדי משרד הרווחה.

תרחישי האימים שנבנו לפני מעצרו של גואל רצון צפו שהבנות יתאבדו, יפגעו בילדים, יגיבו בקיצוניות - אך הם התבדו. הגופים הממונים על השיקום עוסקים בהישרדות הנשים וילדיהן ובתוכנית כוללת ומקיפה לשיקומם, עד ליום שבו יוכלו לשוב לחברה ולהשתלב בחיים האמיתיים.

17 הנשים הוצאו מהמתחם בדרום תל אביב יחד עם לא פחות מ?38 ילדים, הקטן בן חצי שנה והבוגר בן 12 וחצי. כולם ילדיו של גואל רצון. "היה ברור לנו שרוב הנשים לא יוכלו לחזור לבתיהן", מספרות ניבה מילנר, מרכזת השירות המחוזית של רווחת הפרט במשרד הרווחה, ומיכל רבין, מרכזת השירות לילד ולנוער במחוז תל אביב. השתיים מנהלות בפועל את מבצע השיקום של נשות גואל רצון. "המשטרה אסרה על התקהלות של הנשים מחשש לשיבוש החקירה וכן כדי שלא יוכלו לשוב ולהתאחד כקבוצה. כל הנשים עם הילדים - תשע במספר - הועברו עוד באותו הלילה למקלטים לנשים מוכות, כל אחת למקלט אחר". צעירה נוספת ללא ילדים שוכנה גם היא לבקשתה במקלט ושבע הנשים הנוספות חזרו לבני משפחתן.

לנשים מוענק סל מלא של שיקום. כל הנשים יכולות ללכת לפלסטיקאי בכיר, שהסכים להסיר את הקעקועים של רצון במחיר מצחיק. חלק מהאמהות כבר פנו למשרד הפנים ושינו את שמות ילדיהן, שלהם קראו על שמו של המנהיג. שינוי השם, שעולה 120 שקלים, ניתן לנשים בחינם. כל הבנות מקבלות גם טיפולים פסיכולוגיים צמודים במימון המדינה, שהייה במקלטים חינם, ולכל אחת הורכב צוות מטפל וניתן סיוע משפטי. מנחם וגשל, המשנה למנכ"ל משרד הרווחה והמנהל של מבצע השיקום, הצליח לגייס תרומה מיוחדת של 100 אלף שקלים כדי לסייע לבנות בכיסוי חלק נכבד מחובותיהן, שאותם צברו במהלך השהות אצל רצון.
חלק מהנשים חזרו לעבוד. בעיקר במשק בית, בדומה למה שעשו אצל גואל. רבות מהן מחכות להכשרה מקצועית. רובן הביעו רצון להפסיק לנקות בתים, ללמוד ולרכוש מקצוע.

הילדים שולבו כולם במסגרות חינוכיות לפי גילם. חלק מהאמהות מדווחות על קשיים לא מבוטלים של הילדים בבתי הספר, אך במשרד הרווחה מודעים לעניין ופועלים לשיפור המצב.

במשרד הרווחה מביעים סיפוק מהשיקום עד כה. מנכ"ל המשרד, נחום איצקוביץ', אומר כי "התרחישים שלנו היו גם קשים, הצלחנו לעשות תוכנית חכמה, יעילה ובינתיים הכל הולך כמתוכנן ובהצלחה גדולה".

שרי הורוויץ, בת 30, היתה הגזברית בבית של גואל. בבוקר עבדה בניקוי בתים, אחר הצהריים דאגה לביטוחים של הבית ושל גואל, לטיפולים הרפואיים ולחלוקת הכסף שהרוויחו שאר הנשים. היא מספרת שהמדינה מממנת לה עכשיו ניתוח פלסטי מורכב, בעלות של 30-20 אלף שקלים, להסרת הקעקוע של דמותו של גואל הצרוב על גופה, אבל לה פחות דחוף לעשות טיפולים עכשיו, אלא פשוט לחיות מחדש.

בשבועות האחרונים היא טסה מדי פעם לאילת לחבר החדש שכבר הכירה, ומתעקשת שגואל לא הצליח להשתלט על מוחה. היא נחשבה ל"מרדנית הגדולה" של הבית המשותף. היא לא הצליחה להביא לגואל ילדים, היו להם לדבריה הרבה ויכוחים מרים ולא פעם השפיל אותה.

שרי נמצאת במקלט לנשים מוכות באזור תל אביב ומרגישה שהנשים שם עברו סיפור דומה לנשים של גואל. "בלילות יש לי שיחות נפש עם הנשים המוכות. אני תופסת אחת מהן ואחרי שהיא מספרת לי שהבעל שלה לא הרשה לה להסתכל על אף בחור אחר ולא לצאת מהבית, על כך שהוא היה משפיל אותה, הכאיב לה, הרס אותה, אני חשה שאנחנו היינו באותו סרט ממש", היא מספרת.

גואל שלף אותה, כמו נשים אחרות, מהבית. היא היתה נערה בת 16 בלבד כשהוא התחיל להיות חבר המשפחה, ונהג להגיע לבית של אמא שלה בדרום תל אביב. הוא התחיל לדבר איתה, הפעיל עליה את "הקסם והכריזמה שלו" עד שיום אחד שאל אותה אם היא רוצה להיות איתו. "בהתחלה לא ממש הבנתי לאן אני נכנסת. הוא שבה אותי, הוא דאג לי. לא היה לי רע בבית שלי, אבל הוא הפעיל אצלי את הנשיות, את הנפש, את השאיפה הזאת להיות בן אדם יותר טוב. הוא היה בעיניי פשוט בן אדם גבוה מאחרים", היא מספרת. גם שתי האחיות של שרי, האחת גדולה ממנה בשלוש שנים והשנייה היום בת 24, נכבשו בקסמיו של רצון, והצטרפו לכת. שרי אומרת שזה ממש לא הפריע לה שגם הן הנשים של הבעל שלה.

שרי חיה עכשיו בתל אביב, ושוקדת בימים אלה על כתיבת ספר על החיים בצל גואל. היא מרגישה הקלה. עוד לפני הפשיטה הגדולה של המשטרה היו לה מחשבות לעזוב, ועכשיו היא מנסה לנצל כמעט כל דקה. היא לא חזרה הביתה, אבל היא בקשר עם אמא שלה, האחיות ובני משפחה אחרים.

היא וכמה מחברותיה, שהיו איתה שם בתנאי העבדות, השפלות והדוחק, קורעות עכשיו את העיר. "בלילות היינו מדברות שם שיחות נפש. היינו תומכות האחת בשנייה. אותי למשל היו צריכים להרגיע הרבה פעמים כי הייתי מרדנית, הייתי עונה לו. לי לא היו ילדים אז עזרתי לאחרות, נתתי כתף. דיברנו עליו, קיבלנו את המצב שפעם הוא עם זאת ולילה אחר עם אחרת, גם את התנאים הקשוחים וספר החוקים הקפדני של הבית, לא ידענו שם על המעללים הקשים שלו. על הדברים הפליליים".

שרי מגיעה לראיון בלבוש מוקפד, אך אומרת מיד שאם גואל היה רואה אותה כך חמתו היתה בוערת בו. "עכשיו אני יכולה להתלבש כמו שאני אוהבת. לפעמים אפילו קצת חשוף. אני גנדרנית, אוהבת להתאפר, העפתי את החצאיות שהלכנו איתן שם, בכלל, הייתי צריכה לקנות מלתחה חדשה לגמרי". היא מספרת על נשים נוספות שהחלו לחיות את החיים. "עכשיו אנחנו חופשיות וקורעות את העיר. הולכות למועדונים, שותות לפעמים איזו בירה, הולכות למסעדות, קונות בגדים, מה לא?".

לא כל נשותיו של רצון חוות תקופה אופטימית ומשוחררת. "המדינה הקפידה להגיד לנו כל הזמן שעכשיו הגיע האור, המזור והשיקום הגדול", אומרת דינה (שם בדוי). "אבל אם המצב יימשך כך אז עוד ועוד בנות, בעיקר אלה שעם הרבה ילדים, ילכו בסוף בסתר אחרי עוד איזה גואל רצון".

"אני לא מתגעגעת לגואל, אולי אני קצת מרחמת עליו, אבל משהו בי נשבר עכשיו לגמרי", היא אומרת. יש לה מספר ילדים מהאיש שכה העריצה. "ביום שהמדינה חירבה את החיים שלנו נשבר לנו האמון, פתאום היינו צריכות להתפכח מהאשליה של גואל, מההשתלטות שלו על המוח שלנו".

לדינה שק מלא טענות. "רק עכשיו, אחרי שלושה חודשים, התחלנו איזשהו טיפול פסיכולוגי. אין לי שום עזרה אמיתית בשילוב הילדים במסגרות החינוכיות החדשות. לא נותנים הוראה מתקנת לילדים, והם חווים כישלון אחרי כישלון בבית הספר החדש", היא מספרת בכאב. "כל הימים האלו, החודשים שאחרי השוק הגדול, הם הזמן הקריטי, בעיקר עבור הילדים. הם איבדו את אבא שלהם, שעשה מעשים רעים ונוראיים, הם עושים פתאום במכנסיים, אחת הבנות שלי הפכה לאלימה ומרביצה לאחים שלה. ההתנהגות שלהם פשוט חזרה אחורה".

דינה מנסה להיות בפעם הראשונה בחייה אמא. היא עובדת קשה על הסמכות ההורית שלה לאחר שהילדים שלה לא הכירו בה את הצד הזה, אלא נסמכו תמיד על האב הדומיננטי. "אין יום שהם לא שואלים אותי איפה אבא ומה עשו לו. אני אומרת להם שהוא עבר על החוק והוא לא יהיה איתנו. הם בוכים. הם מאוד עצובים. הם לא הכירו בו את הצדדים הקשים, האיומים. אני משקיעה שעות בשיקום שלהם ושלי. לא עובדת, כל הזמן במקלט, פתאום נשארתי לבד בעולם עם ילדים מאוד קטנים. אין לי זמן לעשות איתם שיעורי בית, הבת שלי לא מצליחה לפתוח חוברת חשבון כמו פעם, היא מרטיבה בלילות, היא לא מה שהיתה".

דינה מוצאת גם נחמה. "המדינה מסייעת, נותנת הרבה, אבל המצב מאוד נפיץ. המזל שלנו, של הבנות, הוא שאנחנו לא מפסיקות לדבר אחת עם השנייה, להיפגש, לתמוך. אחרי שהבת שלי אמרה לי לפני כמה ימים 'הלוואי שאני אמות', הרגשתי מועקה גדולה. מצד אחד חיכיתי לישועה שתוציא אותי מגואל, מצד שני הילדים שלי מדברים על מוות. התקשרתי לבנות ואיתן פרקתי הכל. יש לי גם עובדת סוציאלית טובה מאוד והיא הרגיעה אותי".

הוריה של ניצן הם חברי קיבוץ במרכז הארץ. אחרי שהבת שלהם הלכה לגואל וסיפרה להם בהתחלה שהוא הילר שעוזר לחבר שלה להיגמל מסיגריות, הם ניסו לשווא לדבר אל ליבה, להחזיר אותה הביתה, עד שהבינו שאם הם לא רוצים לאבד אותה עדיף שישמרו על מה שניתן. 11 שנה נאלצו להשלים עם העובדה שהבת שלהם שינתה את חייה ולא תהיה יותר הצעירה המבטיחה והכישרונית שהכירו. אחרי ששמעו מאחת החברות שהגיע זמן הגאולה ושהבת שלהם לא תהיה יותר אצל רצון היא נסעה מיד לתל אביב. ניצן באה אליהם עם חמשת ילדיה והיתה אצלם 10 ימים.

"זה היה עבורנו ממש מעבדות לחירות. ממש כך. היה כיף לא נורמלי, עשינו את הפסח ביחד, מאוד שמחנו לראות אותה שוב במשק. כשהבת הראשונה שלה נולדה בכלל חשבנו שהיא מהחבר שלה. לא היה לנו מושג שהיא של גואל. עכשיו היא מתחבקת איתנו, בניגוד לעבר, עכשיו היא חוזרת אלינו. אני עדיין לא מרגישה ממש שאני שוב אמא שלה. אני בונה איתה את הקשר.

מאוד התרגשתי כשהיא קראה לי אמא. זה עדיין לא מה שהיה לפני, יש חששות מהעתיד. מאוד הייתי רוצה שהיא תחזור לחיות בקיבוץ, אנחנו כל הזמן עם היד על הדופק ומשקמים הכל לאט ובזהירות", מספרת אמה של ניצן. אביה אומר שהוא מרגיש הקלה גדולה אבל גם דאגה מחודשת לעתיד. "אנחנו נוהגים איתה בזהירות רבה. לא מוכנים לאבד את הילדה שלנו שוב. כשנראה את ניצן עם ילדיה תחת קורת גג, כאן בקיבוץ, עובדת, אולי לומדת, חיה ומשולבת היטב בחברה נרגיש באמת שקרה כאן משהו גדול, וגם אז נהיה כל הזמן דרוכים".

לילותיה של ניצן במקלט טרופים. הילד הקטן שלה, רק בן שנה, לא מצליח לישון. היא עייפה מאוד, עיניה טרוטות. היא מספרת שבחודש האחרון לחיים שלה אצל גואל היה ממש רעב. שהיא חיכתה לישועה או מצד גואל עצמו או מצד המדינה.

"לא יכולתי יותר לעבוד בניקיון בתים. פשוט לא עמדתי בזה פיזית. אז הפסקתי, לא היה כסף וכמעט שלא היה לי מה לאכול. טוב לי מאוד במקלט, דואגים לי להכל, יש כאן ממש צוות מצוין. 10 שנים התעסקתי בגואל, בדברים אחרים, ואני לא אשקע בזה יותר. אני חייבת עכשיו לשרוד, לחיות, לדאוג לילדים שלי בעצמי. להיות אמא. אני מקווה שבאמת אוכל לממש את האימהות האמיתית שאני רוצה. אני צריכה להגדיר לילדים שלי זהות חדשה, לרפא אותם מהשריטות שהם קיבלו אצל גואל.

"אני יודעת שלא עשיתי משהו רע. שבאתי לשם מאהבה וזה היה אמיתי. אבל היום אני יודעת שלא ידענו כלום. שהוא היה מספיק חכם להסתיר מאיתנו את הדברים הפליליים, הקשים. הייתי בטוחה שאני נמצאת עם בן אדם מוסרי והוא פשוט לא היה כזה ולא עשה בעצם מה שהוא דרש מאיתנו. היום אני יודעת שאני חייבת שיקום מהסיפור הזה, אני והילדים שלי בעיקר. לילדים האלו אין עכשיו אבא. אין לי כעס כלפיו. אולי כואב לי עליו, אבל אני לא מתגעגעת. אני לא מוכנה שהילדים שלי יחיו חיים סוג ב'.
אצל גואל לא הרגשנו שזה סוג ב'. אבל אני יודעת שהמאבק שלי על החיים רק התחיל", היא מספרת.

ניצן משתדלת לא להראות לילדים את קשייה ומכאוביה, היא מציינת שיש להם רגעים רבים של שמחה, פעילות נחמדה במקלט, צחוקים, עוברים חוויות טובות. ניצן עדיין לא עובדת, כמו רוב הבנות האחרות שעסוקות עדיין בשיקום, בהשבת הביטחון העצמי, בטיפול הנפשי והפיזי, בדאגה לילדים. היא יודעת שהיא יכולה להישאר במקלט רק עד הקיץ ואחרי זה היא מאוד רוצה לחזור לקיבוץ. "אני יודעת שיגיע היום ואצטרך לפרנס, אני יודעת שבקיץ אצטרך להסתדר לבד, ואני מקווה שיצליחו למצוא לי דיור במשק שבאמת עושה הכל לקלוט אותי שוב ואת ילדיי", היא מספרת.

במהלך הפגישה היא מקבלת טלפון מאחת הנשים שהיו איתה אצל גואל, סימני שמחה ניכרים בפניה. היא אומרת לה שהיא בסדר, קצת עייפה, וקובעת לדבר איתה מאוחר יותר, אז גם תספר לה מה באמת עובר עליה. "זה באמת המזל הגדול שלנו שעדיין יש לנו אחת את השנייה כמו אצל גואל. היינו ונשארנו באמת חברות טובות".