לפי הקונספציה החדשה שהממשל האמריקאי גיבש לאחרונה לגבי האיומים הגרעיניים הקונקרטיים שהעולם ניצב בפניהם, האיום הגדול ביותר הוא טרור גרעיני מצד ארגוני טרור כמו אל-קאעדה המנסים לשים יד על חומר בקיע לייצור פצצות. אין לזלזל כמובן בסכנה הזאת, אולם גישה זו מעמידה במקום גבוה פחות את מדינת הטרור האירנית שלפי עדותו של ראש המודיעין בפנטגון תגיע בעוד שנה לייצור אורניום מועשר בכמות מספקת כדי ליצור "לפחות פצצה גרעינית אחת" בתוך זמן לא רב.
האם משמעות הקונספציה של וושינגטון היא שהאיום הספק מיידי של אל-קאעדה מקדים את האיום הברור והמיידי של אירן? לשאלה הזאת ניתנה לאחרונה תשובה מדאיגה וברורה למדי במאמרו ב"וושינגטון פוסט" של דיוויד איגנשיוס, פרשן מדיני המרושת היטב בבית הלבן. לפי מאמרו, למרות הסכנות ממדינות "פראיות", כמו אירן וצפון קוריאה, "רוב המומחים לאסטרטגיה מזהים את הסכנה הגדולה יותר באפשרות שחומר בקיע ייפול לידיים טרוריסטיות ולא בחיזיון המיושן של שואה גרעינית". ובמילים אחרות: לדעתם, אירן היא בכל זאת מדינה פחות או יותר ממוסדת ולא ארגון טרור מטורף, ולכן אפשר לדון איתה או ללחוץ עליה ולנסות להביא לשינוי מדיניותה בדרכים אלה או אחרות, וזאת בניגוד לאוסמה בן לאדן ושכמותו. הגישה הזאת מתעלמת מכך שאירן יותר מכל גורם אחר היא התגלמות הטרור האיסלמי פונדמנטליסטי הקיצוני (מחלקת המדינה האמריקנית הגדירה אותה כ"יצואנית הטרור הגדולה בעולם"). הגישה החדשה של הבית הלבן מתעלמת מכך שדווקא היותה של אירן מדינה בעלת כל הכלים והאמצעים שברשותה מגבירה את ממדי האיום.
גם אם לא נחשוד בכשרים, קשה להימנע מההרגשה כי וושינגטון אולי סבורה שהעברת הדגש מהאיום האירני לעבר ארגוני הטרור עשויה להיות נוחה יותר לרוסיה ולסין שעדיין מהססות לסכן את יחסיהן עם טהרן. העברת הדגש מאירן לבן לאדן נוחה גם לארה"ב עצמה, אם תיאלץ להסכים לסנקציות מרוככות בלבד כפי שרוסיה וסין דורשות.
אירן "מצפצפת" על האזהרות של ארה"ב
מה שמדאיג עוד יותר טמון בידיעה שפורסמה ב"ניו יורק טיימס" כי מזכיר ההגנה האמריקאי רוברט גייטס התבטא כי בשלב זה אין לאמריקה דרכים בטוחות לטפל בגרעין האירני. לעומת זאת, כפי שניתן היה לצפות, באווירה הנוכחית גם הסכסוך הישראלי-פלסטיני השתרבב לנושא הגרעיני - אם לא לדברי הסיכום של ועידת הגרעין שנערכה לאחרונה בוושינגטון לפחות להתבטאויות שונות לפניה ואחריה. הנשיא אובמה ואנשי ממשלו אינם נלאים מלהדגיש ואף ביתר שאת את ה"זיקה" הקיימת כביכול בין אי ההתקדמות בתהליך השלום לבין מכלול בעיותיה של ארה"ב באזור. הם מרבים לומר כי הקשיים שארה"ב נתקלת בהם במאמציה לגבש חזית ערבית מאוחדת נגד האיום הגרעיני האירני קשורים לאי פתרון הסכסוך שלנו.
האמת שונה. "זיקה" אמנם יש, אך בהפוך מזו שמנסים להציג. לא הסכסוך הישראלי-פלסטיני או "מעשיה של ישראל" מונעים מאמריקה לגייס את העולם הערבי ה"מתון" להקמת ברית נגד אירן - אלא המירוץ של טהרן לפצצה והצטיירותה כמי ש"מצפצפת" על האזהרות של אמריקה. כשהמדינות הערביות המתונות רואות כיצד איש לא מעז להפריע למירוץ האירני לפצצה, הן נרתעות מלהיקשר בעבותות חזקים מדי לעגלה האמריקאית המקרטעת.
עד ששליטי מדינות אלה לא יהיו משוכנעים שאם וכאשר יתברר שכלו כל הקיצים על הניסיונות לעצור את ההתגרענות האירנית באמצעים דיפלומטיים או כלכליים, לא יירתעו וושינגטון ובעלות בריתה גם מפעולה צבאית - הן ימשיכו להסס. כפי שריי טקייה, מומחה בעל מוניטין לאירן ועמית בכיר ב"מועצה ליחסים בינלאומיים" האמריקאית, העיר בשבוע שעבר: "לחץ על ישראל בעניין הבנייה בשטחים לא ישנה את יחסן הפסיבי של מדינות האזור בסוגיה האירנית. אדרבה: אם אירן תראה שיש משבר בברית בין ארה"ב לישראל - היא תקצין את עמדותיה עוד יותר."והוא ממשיך ומזהיר: "אסור לדינמיקה של הדיונים בעניין הישראלי-פלסטיני להשפיע על שיתוף הפעולה בין וושינגטון לישראל לגבי אירן. מאמץ משותף לנתק את תהליך השלום מהתסבוכת הגרעינית של אירן הוא האמצעי הטוב ביותר לקצץ את ציפורניה של הרפובליקה האיסלמית".