המושך בחוטים

בשנת 1948 העלתה חקירה של הסקוטלנד יארד חשדות לפיהם מספר שרים ופקידים בממשלת הלייבור קיבלו טובות הנאה בתמורה לקידום אינטרסים כלכליים ומסחריים של גורמים שונים. בריטניה הגאה שלאחר מלחמת העולם השנייה, שהדגישה תמיד את מסורת טוהר המידות של נבחריה, נדהמה וסערה מן הריקבון החריף שהתגלה בממשל, וכמותה גם יתר העולם, שעקב בדריכות אחר השערורייה.

התקשורת הבריטית הסתערה בחדווה על הסקנדל, וכינתה אותו "השערורייה הפוליטית הגדולה במאה העשרים", "סנסציית הסנסציות", "גילוי שחיתות בקנה מידה שלא נודע כמותו אי פעם בממלכה". הכיסוי התקשורתי של הפרשה היה ללא תקדים.

החשדות של הסקוטלנד יארד הובילו למספר שרים ופקידים שסרחו ולמכנה משותף אחד ומסתורי: ברנש יהודי בלתי מוכר העונה, בין היתר, לשם סידני סטנלי, אשר בהנאה מרובה ובקלות סובב על אצבעו הקטנה את הממשל הבריטי עד כדי כך, שאיים להפיל את ממשלת הלייבור בראשותו של קלמנט אטלי.

אדווין רוט, סופר "הארץ" בלונדון, הניח בצד את הטון הענייני שאפיין את דיווחיו השוטפים, ופנה לכתיבה הלומת רגש ונסערת בזו הלשון: "זוהי חדשת השעה בה"א הידיעה והיא דוחקת כמעט לגמרי את כל החדשות האחרות מתוך העיתונים" דיווח לקוראיו. "הפרסום העצום של חקירה זו עולה על כל מה שראתה לונדון למן הימים שלפני מלחמת העולם ובכלל זה מעשי הרצח של הית' וקרב אל עלמיין. הידיעות ממלאות שלושה מתוך ארבעת עמודיהם של העיתונים היומיים וכמעט את כל העמודים בעיתוני הערב... זוהי הסנסציה הפוליטית הגדולה ביותר בהיסטוריה המודרנית של בריטניה". עיתונאי בריטניה, דיווח רוט, מכנים את סטנלי "דמות השנה", בגלל שנתפס כדמות אגדית ממש: "פושט הרגל שלא נפטר מחובותיו, שהתהלך בחוגי הממשלה הגבוהים, שערך נשפי פאר לאישי ציבור". עיתוני בריטניה, סיפר רוט, הקדישו לו יותר מקום מאשר הקדישו ל"בווין ואטלי וצ'רצ'יל וסטאפורד קריפס (שר האוצר) גם יחד. פעולותיו זעזעו את יסודותיהם של ממשלת הלייבור ושמו ירדוף את המפלגה עוד שנים רבות".

סטנלי, הדמות הראוותנית, הנכלולית והבלתי מפוענחת, היה למעשה פעיל רוויזיוניסטי נמרץ, ויש הטוענים שאף היה איש אצ"ל. בצוותא עם קומץ יהודים חדורי הכרה ציונית היה שותף לניסיונות להפעיל לחץ פוליטי על חוגי ממשל בריטיים למען ארץ ישראל, לגייס דעת קהל - ולא פחות מכך לגייס כספים למען המאבק על הארץ, כולל ניסיונות לרכישת נשק וחומרי לחימה מארה"ב.
כמו יתר הרוויזיוניסטים הוא חש מן הסתם תיעוב עמוק כלפי ממשלתו של אטלי בימי המאבק במנדט הבריטי בארץ ישראל.

ממשלת אטלי עצרה אוניות מעפילים והגלתה את נוסעיהן לקפריסין, חשפה סליקים והשליכה את אנשי המחתרות לכלא. מתבקש לשאול, אם המהומה שיצר סטנלי בממשל הבריטי, זו שהסיטה את סדר היום בממלכה ממסלולו, הביאה לקריאה רמה לעריפת ראשים ויצרה מערבולות עזות בכוסות התה של הבריטים - נבעה, לפחות בחלקה, מניסיון להשיב לבריטים כגמולם על התנהגותם בשלהי המנדט.

מסמכים שנחשפו לאחרונה מארכיון ה?MI5, שירות הביון הבריטי, מוכיחים כי שיוכו של סטנלי לחוגים רוויזיוניסטים ואפילו, לטעם ה?MI5, ישירות לאצ"ל בגולה, עוררו דאגה לפחות שנה לפני התפוצצותה של פרשת השחיתות. ראשי שירותי הביון חששו ביותר באותם ימים ממה שהם תפסו כהתחזקותם של האצ"ל והלח"י בשנות הארבעים בבריטניה, ומכוונתם לפעול בתחומיה. על כן מיקדו מאמציהם בניטור פעולות של יהודים שנחשדו בקשרים עם ארגונים אלה, ובניסיונות לסכל מעשי טרור יהודי, שהדאיגו אותם אפילו יותר מפעולות ריגול, אף שהיו אלה ימי המלחמה הקרה.

"ה?MI5 היה בשיא הכושר שלו באותם שנים, לאחר מלחמת העולם השנייה" אומר פרופ' אלון קדיש מהחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית וראש אגף ההיסטוריה בצה"ל. "לא היה מדובר בגוף רדום או מנומנם, אלא בארגון חזק, עירני ובעל תודעה מפותחת, שאסף בקפידה מודיעין בתחומים רבים".
סטנלי נקלט במכ"ם של ה?MI5 כבר בשנת 1947 במהלך מעקבים ערים שערכו הבריטים אחר דמויות שנחשדו בהשתייכות כזו או אחרת לאצ"ל. הראשונה שבדמויות אלה היתה שמואל לנדמן, שכיהן לימים כיושב ראש תנועת הציונים הכלליים בבריטניה. החל משנות השלושים היה לנדמן פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית.

בספרו המקיף של ההיסטוריון הרשמי של ה?MI5, פרופ' כריסטופר אנדרו, שפורסם לאחרונה בבריטניה ועוסק בתולדות השירות החשאי, נכתב כי אנשי השירות חשדו שעומד לקום "ארגון בינלאומי שמטרתו גיוס כספים ואיסוף מודיעין למען האצ"ל". כמו כן, הועלו חשדות כבדים שלנדמן ואחרים מעוניינים בקניית נשק מארה"ב והעברתו, כפי הנראה, לארץ ישראל. על כן הוחלט לצותת לקווי הטלפון של לנדמן "שנראה כמי שמוביל את הארגון".
המעקבים אחר לנדמן היו אמורים לסייע למפות את טיב קשריו השונים וגם לבחון את מה שנחשד כ"דליפה שהתגלתה ברמת הקבינט הבריטי". המודיעין שהושג מן המעקבים אחריו הצביע על כך, שאחד מאנשי הקשר של לנדמן מעביר לו מידע ישירות מחבר ממשל יהודי: עמנואל "מאני" שיינוול, מי שהיה שר האנרגיה ומזכיר המדינה לענייני מלחמה (ומאוחר יותר הפך לשר ההגנה). שירותי הביון דיווחו כי "על פי אינדיקציות שונות לנדמן מקבל מידע ומקיים קשרים עם גורמים ממשלתיים רשמיים באמצעות חבר ששמו סטנלי".

כך, העקבות הראשונים לקשריו של לנדמן עם סטנלי מתגלים בסוף אוקטובר 1947 . לנדמן, שה?MI5 לא העריך במיוחד את אמינותו, מתועד כמספר שסטנלי עומד להיפגש בבית הנבחרים עם שיינוול וכי קיים שיחות עם מזכירו של ארנסט בווין, שר החוץ. בהמשך סטנלי מוסר דיווח מפורט ללנדמן על פגישותיו עם שיינוול והבטחותיו של האחרון לעשות כל שבידיו כדי להעביר הצעת חוק בפרלמנט הבריטי, שכולה תחת אחריותו. עוד סיפר סטנלי ללנדמן שהוא עומד להיפגש עם לא פחות מאשר ראש הממשלה אטלי, ואם זה לא ישוב מביקור שערך באותה עת בהולנד, ייפגש סטנלי עם "ארני" בווין.

סטנלי, כותב אנדרו, הוא כפי הנראה "הנוכל הגדול ביותר בחיים הציבוריים הבריטיים שלאחר מלחמת העולם השנייה". טענותיו להשפעה של הממשל הבריטי היו מוגזמות, אך לחלוטין לא מופרכות. ב?19 בדצמבר 1947 קבע ה?MI5: "ישנם מגעים קרובים בין מזכיר המדינה לענייני מלחמה (שיינוול) לבין סטנלי". השניים נפגשו מספר פעמים כאשר סטנלי מדגיש שיבוא בגפו וכך מתבקש לעשות גם שיינוול.

שירותי הביון משוכנעים בשלב זה כי סטנלי מחובר לגורמים רוויזיוניסטיים, אשר, לדידו של ה?MI5, הם חלק מהאצ"ל. אולם, לגורמי הביון "לא ברור מהו המשחק שמשחק סטנלי". על כן, מסומנת מטרה חדשה וה?MI5 מחליט לברר נקודתית מהן כוונותיו של סטנלי. אמצעי ציתות מותקנים בביתו שבפארק ליין וסוכני ה?MI5 שמים ידיהם על דברי דואר ומסמכים אישיים שלו. במסמך של שירותי הביון, המסווג כסודי ביותר, מגיעים למסקנה לפי מודיע אמין, כי סטנלי ומספר מצומצם של ציונים בריטים אחרים מרכיבים יחדיו קבוצה של יהודים קיצוניים שכוונתה להעביר נשק לפלסטינה. תקוותם היא לשכנע את שיינוול לסייע להם בכך.

מידע נוסף על סטנלי עולה ממעקבים ערים שעורכים שירותי הביון אחר יהודי נוסף: סיריל ג'ושוע רוס, סוחר פרוות לונדוני גדול. רוס, כך טען ה?MI5 מימן וגייס כספים למען פעילויות ציוניות רבות בגולה, בין היתר עבור ה"ועדה למען צבא יהודי", שהוקמה בלונדון. בשנת 1947 היה רוס, לתפישת ה?MI5, חלק מהאצ"ל. הביון הבריטי עקב אחרי רוס במשך עשור לפחות: בדק את פעולותיו הכספיות, את קשריו, את משפחתו, את החברות שבבעלותו ואת קשרי המסחר שלהן. אנשי הביון הגיעו למסקנה כי רוס ולנדמן פועלים באופן עצמאי למען האצ"ל ולמען מימוש מטרותיו, ונמצאים בקשרים בין היתר עם ליאו בלה ונח עמינדב בן טובים, שניהם לוחמי אצ"ל. רוס וסטנלי שיתפו פעולה, כפי הנראה, גם בתחום העסקי.

החשש מרוס היה רחב בהרבה מהפעילות הממשית שהתבצעה בקרב חוגים רוויזיוניסטים. לפי מסמכי המודיעין המסווגים, רוס עמד בראשה של רשת הביון היהודית בבריטניה לפני תום ימי המנדט הבריטי בארץ ישראל. לאחר קום המדינה הועברו סוכניו לנציגות הישראלית, כפי הנראה של המוסד, כשזו הוקמה בלונדון.
כך למשל, באמצע שנת 1949 כותבים סוכני הביון הבריטי כי לרוס קשרים קרובים עם הממשלה הישראלית. הם טוענים כי הוא זוקף לזכותו "מערך ביון מצוין בבריטניה עם מודיעים בכל מחלקה ממשלתית בעלת חשיבות". רוס נחשב בעיניהם כבעל "קשרים בשגרירות האמריקנית בלונדון, המספקת לו דיווחים סודיים מארה"ב". עוד נכתב במסמכים המסווגים, כי עוד קודם, בשנת 1948, לרוס היו "קשרים קרובים עם הרשויות הסובייטיות מטעם הציונים", מה שעורר אף יותר את דאגתם של הבריטים, שחשדו כי הוא מעביר מידע רב ערך לסובייטים. "אנו מאמינים שרוס משמש מרגל הן עבור שירותי הביון הישראליים והן עבור שירותי הביון הסובייטיים" הפליג הביון בחשדותיו. כדי לבדוק את היקף פעולותיו הנוכחיות הוצאה הוראה "לבדוק אותו באופן מתמשך, עד להודעה חדשה".

בשלהי שנת 1948, בשיאם של המעקבים אחרי לנדמן, רוס וסטנלי התפוצצה פרשת השחיתות הגדולה. הסקוטלנד יארד מצא כי אחד מכיסי הכדורגל הגדולים בבריטניה, כלומר אחת החברות שניהלו את ההימורים על תוצאות משחקי הכדורגל, שיחד פקידים במיניסטריון הבריטי תמורת קבלת הפרשות נייר מיוחדות - נייר המיועד להדפסת תלושי ההתערבות שנשלחו למיליוני אזרחים בריטים בדואר. באותם ימים היה מדובר בשערורייה אדירה, הן בשל מרכזיותם של כיסי הכדורגל בתרבות הפנאי הבריטית והן בשל הפיקוח ההדוק על הנייר. הסקוטלנד יארד החל בחקירה מקפת והעלה חשדות נוספים כי באמצעות שוחד ניתנו רישיונות ליבוא מכונות למשחקי מזל, רישיונות בנייה ועוד. לכל אלה היה שורש אחד משותף: הם נעשו, לכאורה, בתיווכו של סידני סטנלי.
עקב גילויים של מקרי השחיתות נתמנתה ועדה משפטית בראשות שופט בית הדין העליון ג'ורג' לינסקי, שתפקידה היה "לחקור את כל שאלת השחיתות בחלונות הגבוהים בבריטניה". ממשלת הלייבור יוצגה על ידי שר המשפטים, סר הארטלי שאוקרוס, שניהל את התביעה במשפט מנהיגי הנאצים בנירנברג.

לא מן הנמנע כי החומר הרב שאסף ה?MI5 על סטנלי ועמיתיו בהקשר הרוויזיוניסטי שלהם, סייע לסקוטלנד יארד לאשש את חשדותיו הכבדים בדבר השחיתות והשוחד. שירותי הביון מסרו את מרבית החומר שנגע לסטנלי לידיה של הוועדה המשפטית כדי לסייע לה לבצע את תפקידה. אחד המודיעים של ה?MI5 העביר באותה עת מידע לקודקודיו לפיו "רוס ועמיתיו חוששים מאוד מכך שסטנלי יחשוף את מה שידוע לו (על פעילותם) ובמיוחד ינקוב בשמו של איש הקשר המשמעותי ביותר שלהם בממשלה הבריטית (שיינוול), שסיפק מידע, סייע ברכישת כמויות גדולות של נשק ושימש כערוץ מידע לעוד מידע רב ערך".

בשל ערנותו והמעקבים שניהל ה?MI5, יש להניח שלא היה בידי סטנלי מידע שלא היה ידוע כבר לשירותי הביון. סטנלי, לפי דיווחיה של העיתונות בבריטניה ובישראל, הוא לא התנהג כמי שחושש שיתגלה אודותיו מידע רגיש, להפך. הוא תואר באותם ימים כגדוש בביטחון ובעיקר כמדושן עונג בשל הטלטלה שגרם לממשלת הלייבור בפרט ולציבור הבריטי בכלל.

כל העיתונאים, מבריטניה ומחוצה לה, ניסו לתהות על קנקנו של סטנלי. הניוז כרוניקל כתב במאמרו הראשי: "עדיין מסתורי כיצד הצליח סטנלי, על אף כל מגרעותיו הנראות לעין, להקסים עד כדי כך אנשים בעלי ניסיון ובינה... הוא מוסיף להיות חידה, דמות גדולה מהחיים, כאילו היה יצירת סופר או דרמטורג".

עיתונאי "הארץ", רוט, תיארו כ"נמוך קומה, בעל ראש מוצק וגדול למדי ביחס לגופו, שיער חום מבריק, אוזנים גדולות מאוד, וידיים אדירות ומטופחות, המזיעות בשעה שהוא מגיע לכלל התרגשות. חליפתו היקרה גזורה בהידור ועניבתו - עניבת שני הזרועה אותיות S לאין מספר בתוך עיגולים לבנים - צעקנית קצת יותר מדי. אבל התחלנו להבין את כוח השפעתו של האיש כשנכנס לתא העדים לפני הוועדה המשפטית. מאותו רגע היתה לסטנלי שליטה גמורה על הנעשה לפני הוועדה. חקירת שתי וערב שהיה חוקר את העדים היתה החקירה המרתקת ביותר בדור הזה. רפורטרים של בתי המשפט מגדולי העיתונים ועורכי דין גדולים שנתנסו כל חייהם בבתי דין - כולם תמימי דעים בעניין זה. מעולם לא נשמעו חקירות כאלה.

"שבועיים ומחצה לאחר שנפתחה החקירה באולם הגדול של צ'רץ' האוס בווסטמינסטר הוכרז בפעם הראשונה השם סטנלי. האולם היה מלא מפה לפה, ונשמע אותו זמזום של התרגשות שאפשר לשמוע בבית דין כשמצפים לאירוע דרמטי ביותר. סטנלי קם לאיטו מן הכיסא שישב עליו בשלווה למן היום הראשון לחקירה וניגש אל דוכן העדים... כאן החלה ההצגה המפתיעה ביותר של ביטחון עצמי, יהירות, שחצנות, נטיית חסד ובוז גלוי, שלא נראתה מעולם בבית דין בריטי".

סטנלי לעג לחוקריו, זלזל והתחמק משאלותיהם במיומנות. נראה היה שהוא נהנה להציג עצמו כנוכל ממולח, חובב הימורים, מזומנים ומנעמי החיים, כאילו כדי להשחיר את הכתם שהתיז על בכירי הממשל. סטנלי התגרה בחוקריו והתרברב במהלך דיוני הוועדה בקשריו עם השדרה הבכירה ביותר בהנהגת בריטניה: "מר ארנסט בווין ישב לידי בנשף שערכתי במלון גרובנאר האוס" התגאה. "נתתי לו קופסה של עשרים סיגרים. הוא שם אותה בכיסו ולקח אותה עימו. ודאי שאני יכול להוכיח זאת, וכי מה בכך? כלום ביקשתי ממנו להכריז מלחמה על מישהו?". סיפוריו הדהימו את השומעים והביכו קשות את ממשלת הלייבור.
אל העיתונאים התמסר סטנלי באופן מוחלט והיה מרוצה ומעוניין בסיקור הנרחב שניתן למהומה שיצר. רוט תיאר כיצד עמד סטנלי, מוקף עיתונאים, ושאל: "השמעתם היטב את הכל, בחורים? אני מקווה שרשמתם הכל". כשליט נדיב היה שולף מתיקו סקופים בצורת תצלומים ומחלק אותם לעיתונאים: "הנה תמונה שצולמה באחד הנשפים שערכתי, רואים אתם - זה אני וזה מיניסטר הפנים, צ'וטאר איד. בוודאי שאפשר לפרסם אותה. מדוע לא? לי לא אכפת".

מסך החידה סביב סטנלי הורם חלקית כשנודע במהלך דיוני הוועדה כי הוא יהודי חסר נתינות בריטית, שהגיע לבריטניה ממקום הולדתו אושביינצ'ים שבפולין (סמוך למחנה ההשמדה אושוויץ) בהיותו בן 12. לסטנלי עוד שמות רבים ששימשו אותו בערבוביה: שלמה וולקן, שלמה בן חיים, סולומון קושיצקי, ראכטאנד ואחרים. נטען אודותיו כי הוא סוחר שפשט רגל לפני המלחמה והוצא נגדו צו גירוש, שלא יצא אל הפועל עד פרוץ המלחמה. במהלך השנים, כששב לצבור הון, הצליח לקשור קשרים עם פקידי ממשל וטיפח אותם בקנאות על ידי מתן מתנות, עריכת נשפים ואירוח תדיר בביתו.

בתום 26 ימים של דיוני הוועדה נמסר דין וחשבון לפיו סטנלי, "לטובת עצמו" הבטיח לאנשים שונים שאם ישלמו לו סכומי כסף גדולים יוכל להשיג להם רישיונות למטרות שונות וגם עזרה מצד שרים שונים, במיוחד במשרד המסחר הבריטי. שתי דמויות בולטות שילמו במשרותיהן: ג'ון באלצ'ר המזכיר הפרלמנטרי של משרד המסחר הבריטי וג'ורג' גיבסון מנהל "הבנק של אנגליה", אשר נמצאו אשמים בקבלת מתנות מסטנלי, אך לא בקבלת כספים. שניהם התפטרו מכל משרותיהם ובאלצ'ר פרש מהפרלמנט הבריטי. עקב החרפה הציבורית התמוטטו הקריירות של השניים.

בלצ'ר היה מוקד הדיונים. הוא קיבל מסטנלי קופסת סיגריות מצופה זהב, יינות ומשקאות אלכוהוליים. בנוסף, סטנלי מימן את שהותו של בלצ'ר ומשפחתו בבית מלון למשך שבוע ימים, רכש לו חליפת בגדים ואירח אותו במירוצי סוסים. לסטנלי, נטען בדו"ח, היתה גישה ישירה לבלצ'ר והוא יכול היה להביא למשרדו הרשמי כל מי שרק יחפוץ. בלצ'ר מצידו הוזמן לדירתו המפוארת של סטנלי ושם נערכו היכרויות בינו לבין כל מי שחפץ. היחסים האלה אפשרו לסטנלי או למי מהאנשים הקשורים אליו לנסות ולקדם את האינטרסים שלהם במהירות ובקלות באמצעות בלצ'ר.

הוועדה המשפטית חקרה רק את טענות השחיתות כלפי שרים ופקידי ממשלה ולכן לא הגיעה למסקנות ולא דנה בסטנלי עצמו, אף שהוא נזכר בכל עמוד ועמוד של הדו"ח בן 50 אלף המילים שפירסמה. גם לגבי שיינוול ועמיתיו של סטנלי לחבורה הרוויזיוניסטית לא נגעו מסקנות הוועדה. הבריטים הסתפקו בכך שסטנלי יגורש מארצם מיידית.

ווינסטון צ'רצ'יל זעם על ההחלטה שלא להעמיד לדין דמויות נוספות בפרשה ובראשן סטנלי: "אני מצטער לשמוע מהתובע הכללי שלדעתו ישנו קושי חמור לבוא בתביעה משפטית כנגד אחדים מן האנשים הנקלים, שהיו מעורבים בניסיון להשחית את אנשי הציבור שלנו ובייחוד הדמות הידועה לגנאי סידני סטנלי" אמר צ'רצ'יל בוויכוח שנערך בפרלמנט.

פרופ' אנדרו כותב בספרו כי "העליצות של סטנלי בתום דיוני הוועדה שחשפה אותו כנוכל בוודאי שיקפה את הקלתו על כי לא נחשף כחבר ברשת המודיעין של האצ"ל בבריטניה". ראש הממשלה אטלי הצהיר כי הממשלה רואה לנכון "לטובת הציבור" לגרש את סטנלי מבריטניה. מה שאטלי לא חשף - כותב אנדרו - הוא שהאיום המרכזי מצד סטנלי לא היה הסיכוי הנמוך שישחית גורמים בחיים הציבוריים, אלא האיום הממשי שהוא יסייע לאצ"ל. חששות שתאמו את מה שהעלה ה?MI5 במעקביו.

בכל מקרה, שירותי הביון הבריטים של ימי תום מלחמת העולם השנייה, גמרו אומר לא לגייס יותר יהודים בריטים לשורות הארגון, לפחות שני עשורים, בשל חשש מקיומה של נאמנות כפולה.

הבריטים אמנם ביקשו לגרש את סטנלי לפולין, אך הוא היה נטול אזרחות פולנית ולכן נתקלו בקשיים. כיוון שנטען בפומבי כי סטנלי השתתף במסעות אנטי קומוניסטים, גירושו לפולין של אותם ימים היה עבורו סיכון רב. "יירו בי", הצהיר בפני העיתונאים הבריטים. "אקח עימי את אשתי והתינוקת ויירו בשלושתנו יחדיו".

אפשרות נוספת היתה להגלות אותו למחנה העקורים באזור הבריטי של גרמניה, אך סטנלי ביקש לעלות לישראל, ביודעו שזו האפשרות היחידה העומדת בפניו. בקשתו סורבה שוב ושוב. בישיבות הממשלה הזמנית עלה נושא קליטתו בארץ מספר פעמים. מי שעמדו לצידו היו דווקא שרים מקרב החוגים הדתיים?לאומיים כשר העלייה חיים משה שפירא. החברים בוועדה שדנה בעניינו היו חלוקים בעמדותיהם, אולם הכף נטתה לטובת הטיעונים כי קליטתו של סטנלי "שאינו יהודי כשר" תיצור רושם רע לפיו המדינה הצעירה מספקת מקלט לכל יהודי המבצע עבירות בחו"ל, ותפגע במדיניות החוץ של ישראל.

סטנלי שכר את שירותיו של עורך הדין מקס זליגמן, שהיה ידוע כעורך דינם של אסירי המחתרות וסייע לפעולות העלייה הבלתי לגלית של האצ"ל והלח"י. זליגמן לחם בנחישות עבור זכותו של סטנלי להיקלט בארץ. בגנזך המדינה נמצאו בשבוע שעבר מכתבים שכתב לדוד בן גוריון בחודש פברואר 1949. במברק שנשלח לבן גוריון כתב זליגמן, בעקבות הסירוב להעניק אשרת כניסה לסטנלי: "סידני סטנלי יהודי טוב, ציוני ותיק ולא נשפט בשום עבירה. פעולותיו בלונדון היו מטעם יהודים. סירוב להכניסו לישראל מתנגד לעקרונות הציונות. מבקשך להתערב מיד ולהמריץ מתן ויזה. העניין חמור ודחוף".

למה התכוון זליגמן בכותבו שפעולותיו הלא חוקיות של סטנלי, שבגינן נמנעה כניסתו ארצה, נעשו מטעם יהודים? זליגמן נפטר לפני יותר מעשרים שנה, כך שלא ניתן להפנות אליו את השאלה. ייתכן שהתכוון לאותם בעלי אינטרסים כלכליים שפתח עבורם דלת בממשל הבריטי - שחלקם אכן היו יהודים. אך יש להניח, כי אם התכוון זליגמן לפעולות מטעם התא הרוויזיוניסטי שנמנה עם חבריו, הרי היה זה חסר טעם להדגיש זאת בפני בן גוריון, מנהיג מפא"י.

כך או כך, במכתב נוסף ששלח זליגמן לבן גוריון מספר ימים מאוחר יותר בחר לפרט:
"ברצוני לציין כי מרשי קשר קשרים עם פקידי ממשלה בריטיים גבוהים במטרה לעזור ליהודים, והאנשים אשר בשמם התקשר עם אותם הפקידים היו למעשה יהודים. לפי האינפורמציה אשר נתקבלה על ידי מאנגליה ואשר נמסרה לי גם על ידי אנשים שהגיעו לא מכבר מאנגליה - מקובל מרשי בעיני העדה היהודית באנגליה. ערכו עלה בעיניהם בפרט לאור העובדה שמרשי יכול היה לקשור קשרים כל כך הדוקים עם פקידים כה גבוהים בממשלה הבריטית.

"גם הגויים באנגליה מעריכים מאוד את מרשי בפרט מפני שבזמן החקירה לא גילה או מסר דבר נגד מי מהאנשים המעורבים בעניין...

"יש להוסיף כי מרשי היה כל ימיו ציוני חם ותומך נלהב ברעיונות הציוניים... אבקש את כבודו למלא את בקשת מרשי ולתת לו את האפשרות ליהנות מהזכות לבוא למדינת ישראל ולהיות אזרח נאמן ובונה" כתב זליגמן ולא שכח להוסיף: אין אני צריך לציין כאן כי מרשי הוא בעל אמצעים וכל הונו ורכושו יושקעו במדינת ישראל".

בקשתו של סטנלי להיכנס בשערי הארץ אושרה בערב פסח שנת 1949, כמחווה של חסד ורחמים. לאחר שהגיע ארצה פורסם כי היה מעורב בפרשה מפוקפקת נוספת בפריז, שעניינה כלכלי. ה?MI5 המשיך לאסוף חומר אודותיו, בעיקר עיתונאי, מספר שנים לאחר ששככה פרשת השחיתות. סטנלי נפטר בישראל בשנת 1969, ואיתו נקברה כנראה גם התעלומה, אם היתל בממשל הבריטי מתוך תחושת נקם, כחלק מהשקפת עולמו הרוויזיוניסטית הקיצונית.

ד"ר יעקב מרקוביצקי, מהחוג להיסטוריה של ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, הוא מחברו של לקסיקון האצ"ל. בשנים האחרונות הוא מתמקד בפועלם ופעילותם של אצ"ל ולח"י כארגוני לחימה זעירה. ד"ר מרקוביצקי: "הדו"חות של ה?MI5 בעיתיים משום שאין להם קריאה נכונה של המפה והערכה מדויקת מיהם האצ"ל והלח"י. למשל, הם טענו שבגין היה בצרפת ותכנן להגיע לאנגליה כדי לבצע פעולות אלימות. זה לא נכון כמובן, הוא היה כל הזמן בארץ ישראל. הם גם טענו שבגין נותח כדי לשנות את פניו וזה ודאי לא נכון, הוא בסך הכל גידל זקן ובין השאר התחזה לרב. זרם אליהם מידע רב, אבל הם לא קראו, ניתחו והצליבו אותו כהלכה.

"אצ"ל לחם נגד שלטון בריטניה בארץ ישראל ולא נגד בריטניה כאימפריה. בגין גיבש אסטרטגיה הידועה כאסטרטגיה של לחצים. הוא הגיע להבנה באשר לחוסר יכולתו של הארגון ללחום ולפגוע בבריטניה. עם זאת, נעשו ניסיונות בארץ ישראל ואחר כך גם מעט באירופה לפגוע ביוקרתה של בריטניה.

"ללח"י, בשונה מהאצ"ל, הייתה תפיסת מאבק, שראתה בבריטניה אויב. הם חיפשו לפגוע או להרוג אישיות המהווה סמל שלטון. בשנים 1943-1942 תכננו לפגוע בלורד מוין, שהיה שר המושבות האחראי על ביצוע מדיניות הספר הלבן. מוין גם מנע את כניסתם של מעפילי סטרומה והביא בכך לטביעתם של 769 איש ואישה בים השחור. בקהיר, בשנת 1944, הצליח לח"י לממש את תכנית ההתנקשות כשני לוחמי המחתרת, אליהו חכים ואליהו בית צורי, רצחו ביריות את הלורד מוין בפתח ביתו כששב למנוחת צהריים.

"לוחמי לח"י אף אמרו, שאילו יכלו להרוג את צ'רצ'יל היו עושים זאת, אך זה נשאר בגדר שאיפות והצהרות. בסוף 1947 יצא את הארץ יעקב חרותי, חבר לח"י, שנשלח ללונדון באצטלה של סטודנט למשפטים. למעשה חרותי אירגן תא של שלושה חברים שמטרתו: התנקשות באישי צמרת בבריטניה. על הכוונת עמדו ארנסט בווין, שר החוץ של ממשלת הלייבור, אוולין בארקר שהיה מפקד המפקד הצבאי של ארץ ישראל (תחת אישורו הוצאו להורג או התאבדו בכלא שישה חברי מחתרת ביניהם דב גרונר ומאיר פיינשטיין). ורוי פאראן, קצין קומנדו בריטי שיזם את חטיפתו והוצאתו להורג של איש מחלקת הנוער בלח"י, אלכסנדר רובוביץ'.
"תומכי המחתרת בארה"ב הבריחו להם כק"ג חומר נפץ ומכשיר רדיו ומזה הרכיבו מטען חבלה שהוצפן בתוך כתבי שקספיר שנשלחו לפאראן. הוא לא היה בביתו באותה עת, אחיו פתח את החבילה ונהרג מהפיצוץ. המטען שנשלח לבארקר נוטרל על?ידי המשטרה תודות לערנותה של אשתו, שחשדה בחבילה שהגיעה לביתם. לגבי בווין התקבלה החלטה שהמצב אינו מצריך התנקשות בחייו, אם כי ישנו ספק שהתא הזה היה מצליח לפגוע בו. לא היו להם מספיק מודיעין ואמצעים כדי להצליח בהתנקשות כזו - היו לרשותם שני אקדחים בלבד.

"תא האצ"ל בבריטניה פעל אחרת, במישורים של הסברה, קידום דעת הקהל - בין היתר בפרלמנט, גיוס כספים למען ארץ ישראל ולא פעילות טרוריסטית. מי שגיבש תפיסה זו היה שמואל כ"ץ, לימים חבר כנסת. עם זאת, בתוך בריטניה פעלו תאים רוויזיוניסטים, שלאו דווקא סרו למרותה של מפקדת האצ"ל בארץ ישראל וכנראה שגם לא היו תחת פיקודם של אלי תבין ואליהו לנקין שפיקדו על האצ"ל באירופה (ובסיסם בפריז), או מה שקרוי "החזית השניה". כלומר קבוצות השפעה, שאל אחת מהן מסתבר שהיה קשור סידני סטנלי. סיריל ג'ושוע רוס יצר מגביות עבור האצ"ל בבריטניה, אך הן לא היו בסדרי גודל משמעותיים. אלה נועדו למימון מחנות אימונים, רכישת נשק וגיוס מתנדבים. ניתן לראות שהמגביות בבריטניה לא היו גדולות כאשר בוחנים את פרשת אלטלנה. מעט מאוד מהנשק שבבטנה הגיע מבריטניה, הרב מקורו מצרפת ומרומניה. שמואל לנדמן לא היה איש אצ"ל במלוא הגדרתו ולא היה חבר אצ"ל, אך יחד עם רוס בהחלט היה מעורב בגיוס דעת קהל וכספים והיתה לשניהם אוזן קשבת בממשל הבריטי. זו כנראה התאפשרה לא מעט בזכות סטנלי, שהיה בעל נגישות לעמנואל שיינוול.

"מתוך הצלבת הנתונים שאני עושה, פרשת השחיתות אינה נוגעת ישירות לפעילות ברורה המנותבת על ידי האצ"ל. יתכן שכחלק מהניסיון לדבר על לבו של הממשל הבריטי, נעזרו לנדמן ורוס בסטנלי כאיש הקשר שהיה מסוגל לחבר אותם אל החלונות הגבוהים. הוא, במקביל, סיבך גורמים בממשל הבריטי".