זיקוקים וליקוקים

"קושה! קושה! איפה את, קושה? בואי לאמא, קושה שלי!".
את סוניה פגשתי ברחוב פרישמן, בערב יום העצמאות. גם השנה, כמו בכל השנים האחרונות, כלבים וחתולים ברחו מהבתים שלהם ברגע שנשמעו ברחבי העיר קולות הירי של זיקוקי הדינור.
ניגשתי לסוניה כדי לנסות לעזור לה למצוא את קושה. היא הולכת במהירות תוך כדי שהיא מחזיקה לי את היד, ומנסה להתחמק מהילדים המתרוצצים רטובים מקצף לבן מרססים זה את זה וצוחקים בקול רם.

"למה הם צריכים לנפץ את הזיקוקין? מה ציוני בזה? יכלו לפוצץ זיקוקין גם בחג העצמאות באלבניה. מילא הזיקוקין היו כחול לבן, אבל גם את זה אין כאן". אחד הילדים כיוון את הספריי לחברים שלו אבל פגע בסוניה בטעות. אני נקרעתי בין הילד שבי, שמתלהב מהזיקוקין, לבין כאבה של סוניה ושל קושה שנבהלה וברחה מהבית. "אתה יודע, כל שנה מתים אלפי בעלי חיים מהפיצוצים האלה. הם מתים מהתקף לב. למה שהעירייה לא תיקח את התקציב, ותחלק גלידות בחינם לילדים שהם תושבי העיר?" .

כשהגעתי הביתה לא הצלחתי להירדם, בעיקר בגלל כל האלכוהול שהשקו אותי, וחשבתי על כל הכלבים שבורחים מבתיהם ביום העצמאות, וגם ביום השואה והזיכרון בגלל הצפירות. חלמתי על ילדים שמרססים אותי בספריי הקצפי שלהם, והקצף נכנס לי לעיניים. סוניה היתה האחות בבית החולים שפינו אותי אליו, והיא היתה רגועה. היא סיפרה לי שבעלה מת ביום כיפור כיוון שירו לו בין העיניים.

קמתי מהשינה בבהלה והתקשרתי לסוניה לבדוק מה עלה בגורלה של קושה. סוניה לא הבינה עם מי היא מדברת: "שקט קושה, אני לא שומעת כלום! מי זה?". הסיפור הזה נגמר טוב, אבל יכול היה להגמר הרבה יותר רע. איך זה ייתכן שבכל שנה, שוב ושוב, פעם אחר פעם, הסיפור הזה לא משתנה?