פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כולכם נקראים לדגל

      בשנים האחרונות, יותר ויותר דגלים נשארים בתוך הארונות ולא רואים אור יום כשם נתלים על חלונות. נורית אמיתי קוראת לנו לחזור להיות השליחים שלפני המחנה

      לא צריך מחקרים ומיותר לבצע סקרים. די להעיף מבט סביבנו ולהבחין כי פחות ופחות דגלי מדינת ישראל נתלים בחזית הבתים, על כלי הרכב או נישאים על ידי ילדים בראש חוצות - בשנים האחרונות. משהו קרה לנו בימים שכולנו צריכים ואפילו חייבים להיות מאוחדים, מגובשים ומגויסים למען אותם ערכים שלשמם ובגינם הוקמה מדינת ישראל.

      מצד שני, מספיק לפתוח רדיו, לצפות בחדשות בטלוויזיה ולעיין בכותרות בעיתונים ואתרי האינטרנט כדי להתלבט אם בכלל מגיע למדינה בת 62, עם חדשות כאלו, שיניפו לכבודה דגל שהוא גם סמל. אם יש לנו ''הולילנד'' בתרתי משמע, ונראותינו בעולם לא ממש בשמיים, האלימות בחברה בעלייה ומסביבנו עדיין מלחמה – מותר ואולי רצוי להתלבט.

      זה נכון שכיום התחושה היא שאנו חיים במדינה בשיקום, אלימות גואה בחברה הישראלית, רבים מכורים לעשיית כסף קל שלעיתים מסתיימת בין סורג ובריח, חינוך הולך ונעלם למרות הניסיונות לשנות משהו בנושא.

      המדינה הזו היא נס

      עם זאת, דווקא בכאוס שקיים כעת, חשוב לשוב ולהתאחד סביב הסמל שבדגל ומה שהוא מייצג. אין כמו הדגל כסמל שיכול לאחד את כולנו, לדבוק ולהאמין שאפשר גם אחרת. לא סתם עמים וותיקים וחדשים קובעים לעצמם דגל, סמל וצבר ערכים שעליהם 'יהרג ובל יעבור'. חשוב גם לאמר שאותם אלו שקמים עלינו לכלותינו מאד מאמינים בדגלם ומניפים אותו בכל מקום אפשרי. אם הם יכולים, אנחנו חייבים!

      מדינת ישראל היא נס, נס שיקומי של עם שנאסף מקצוות תבל, הקים מדינה שיש לה צבר מוחות אדיר, שזכה בפרסי נובל ואחרים, שהקים דור לוחמים מפואר בכורח ולא מרצון והכל למרות שבצמרת התגלו שברים קשים מנשוא שעוד ימים יספרו אודותם.
      ונכון שיהיה מי שיאמר כי אהבת מולדת לא מסתכמת בתליית דגלים, מה עוד שבסוף תופרים אותם בסין.

      בכל זאת דגל מדינת ישראל אמור ובעצם מייצג את המדינה, ריבונותה, מוסדותיה ואזרחיה בארץ ובעולם. דווקא כשאנו מגיעים לחו''ל אנחנו נרגשים לראות את הדגל מונף, רואים בו סמל לעצמאות, ביטוי לחופש וחירות וכן, גם להיותנו בסופו של דבר מדינה דמוקרטית, היחידה במזרח התיכון.

      זה גם הזמן ללמוד מהאמריקנים, האירופים ואפילו מהפלסטינים: הערכתם לדגל מהי, כמו גם הכבוד שהם נותנים לסמל שלעיתים קדם להקמת מדינתם. דווקא אנחנו – בבידוד הבינלאומי והמזרח תיכוני שלנו כיום – צריכים להניף אותו בימים האלו ואפילו כל השנה.

      אסור שבשנה הבאה הסקר שיבחן את הקריאה לדגל – יציג פיחות נוסף במניפי הדגלים מעל בתי ישראל. ובכלל, מישהו בין מקבלי ההחלטות חייב להחליט כי מוסדות ציבור, מערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה יניפו את דגל המולדת בראש חוצות ויעלו אותו אל ראש התורן – ביום העצמאות – כסמל למעבר החד והכואב בין שואה, זיכרון ותקומה. אולי גם יו''ר מרכז השלטון המקומי יחזיר לחוצות הערים והישובים את התחרות של פעם על המרפסת והבית המקושט.

      דווקא עכשיו - אנחנו חייבים

      כן, להרים את נס הדגל - גבוה, אין לנו מה להתבייש, לא בצבע, לא במגן ולא במי שאנו. זה לא בושה גם בגיל 62 להיות פטריוטים. נכון שרבים ביננו חשים כי אנו חיים - כיום - במדינה בשיקום, אך דווקא בשל כך חייבים לסייע להעלאת מצב הרוח הלאומי, לאיחוד השורות ולעשייה ערכית וחברתית.

      ותמיד זכרו את מה שכתב שופט ביהמ''ש העליון מישאל חשין: "דגל ישראל אין הוא 'סך הכול ביטוי של מקל עם סמרטוט כחול לבן עליו'. דגל ישראל הוא אני ואתה ואת, הוא והיא, הם הן, אנחנו וילדינו, וגם מי שהלכו ולא ישובו אלינו". (רע"פ 3904/96)