יום הזיכרון ויום העצמאות. עצב ושמחה. תהומות של אובדן ושל כאב, והתרוממות רוח בעלת משמעות לאומית?היסטורית עמוקה. שני ימים עמוסים ברגשות המעניקים משמעות זה לזה. גם לחיבור המוחשי, החד כל כך ביניהם יש משמעות בפני עצמה, עליה אני מבקש להתבונן.
מעבר בין עצב לשמחה - זה בכלל אפשרי?
מדי שנה כולנו אבלים וצוהלים לפי הקצב, לפי תזמון שנקבע עבורנו. רגע אחד אנחנו ביום הזיכרון וברגע הבא כבר יוצאים בפרץ של שמחה על עצמאותנו. האם זה הרגע בו אנו משאירים את משפחות השכול מאחור, עם פצע פעור ומדמם? האם המעבר בין עצב לשמחה יכול להיות כה חד עבורם? עבור כולנו?
בני משפחה שכולים, אותם יחידים הנושאים בקרבם את כאבם האישי ולעיתים הבודד מאד, אינם מקשה אחת. הם נאבקים מדי יום, כל אחד ודרכו האישית, מנסים לאסוף את השברים, להמשיך בחייהם ואף לגעת בשמחה. האם הצמידות הזו לא כופה עליהם, לפחות על חלק מהם, עוד טלטלה בלתי אפשרית? האם אינה מוסיפה חוויה מיותרת של הזדהות עימם ולאחריה, מבחינתם - תחושה של נטישה חסרת רגישות?
האם אנחנו באמת יודעים מה עובר עליהם בימים שלפני יום הזיכרון, ולאחריהם?
הפרדה טכנית, לא רגשית
נכון, הפרדה בין יום הזיכרון ליום העצמאות לא תפריד את הקשר המהותי הקיים ביניהם, קשר בין משאת נפש לבין המחיר ששילמנו כדי להשיג את אותה משאת נפש. לעולם שמחתנו על עצמאותנו תהיה מהולה בעצב על המחיר הכבד ששילמנו.
יחד עם זאת אולי המעבר החד, הצפוף כל כך, חסר כל מרחב זמן, בין יום הזיכרון ליום העצמאות, אינו משאיר איזו אפשרות רכה יותר לאסוף את השברים, לנסות לגשש מחדש את הדרך אל החיים.
יום הזיכרון הוא קודם כל יום של סולידריות, של הזדהות והשתתפות בכאב ובאובדן של בני המשפחה השכולים, של החברים, של כולנו. ההשתתפות הזו, עליה להיות ולהיעשות ברגישות מרבית, ללא סטופר ביד. יום הזיכרון הוא יותר מעצב מוזמן ומתוזמן. האם המעבר החד הזה, נחווה אצלם כלא רגיש, לא מתחשב, מפריד בין בני משפחות שכולות לאחרים ובסופו של דבר דווקא פוגע בסולידריות?
השמחה הלאומית על עצמאותנו היא של כולנו. עליה להיות רגישה ולא דורסנית. סביר להניח שישנם לא מעטים המצדדים בצמידות הזו בין שני הימים הלאומיים?אישיים, המשמעותיים כל כך, ואף רואים בצמידות ערך לעצמו. אפשר גם להתייחס לחיכוך הקשה הזה בין עצב לשמחה כביטוי אמיתי למצב קיומי, ישראלי או כלל אנושי. מאידך, אולי דווקא בגלל שהורגלנו לחשוב שיש איזו משמעות מיוחדת לצרוף המטלטל הזה, אולי כהינו ושכחנו להיות קשובים לחוויה האישית שיוצרת הצמידות הספק הכרחית הזו, בקרב אלו הנושאים עבורנו את כאבם.
הנושא רגיש ומורכב. הוא ראוי לדיון המאפשר בחינה סובלנית של העמדות השונות. אני לא מומחה לעיצוב טכסים וחגים לאומיים, לא מתיימר לחרוץ עמדה חד משמעית, וגם לא לייצג את בני המשפחות השכולות. אין דרך נכונה אחת. כל אחד ודרכו המיוחדת להתמודד עם רגשותיו. יחד עם זאת, נראה לי שיש בהחלט מקום למחקר מסודר, לבחינה מחודשת של משמעות ההצמדה בין יום הזיכרון ליום העצמאות, שיש קודם כל ללכת אל בני המשפחה השכולים עצמם, להקשיב לתחושותיהם ולדעות שלהם בעניין זה.
* דב אבן זהב הוא פסיכולוג ומרצה במרכז להורות ומשפחה בבית הספר ללימודים מתקדמים בסמינר הקיבוצים.