לכבוש את העיר

הוא הדבר הראשון שעיניי המעורפלות מצליחות לגבש עם השכמתי המוקדמת. ראשו הכבד נח בין רגליו השמנות כמו זה עתה סיים לשאת תפילה לאלוהי הבונזו, ומבטו מיושר אל פניי באופן שגורם לי לתהות כמה זמן הוא כבר מביט בי. סימן חיים ראשון מצידי מקפיץ מעלה את זנבו המאסיבי שמבריש הצידה גלי צונאמי של אבק, לכלוך, וערימות מקקים מבוהלים. אני מסמן לו נשיקה עם שפתיי, והוא בתגובה מזנק אל מיטתי בהתרגשות של נערה בוששה ומאוהבת עם רגליים כשל אסיאן בולט. "בוקר טוב", אני אומר ומגרד את עשרות סנטריו המתנגשים זה בזה בעודו מקפץ עליי משל הייתי טרמפולינה.

עד מהרה נוחתת עליי העובדה שזהו יום שבת בבוקר. בימים עברו, בהם הייתי רווק משועמם ונטול כלב, ימי מנוחתי כללו בהיה ממושכת במסך המחשב, מסך הטלויזיה או מסך הפלאפון, תוך רביצה חסרת מעש על הספה, המיטה או הכורסא וחזור חלילה. השמש הזורחת הייתה רק עניין טורדני שאילץ אותי לשחק עם זווית התריסים, וציוץ הציפורים היווה תירוץ להגביר את הווליום במערכת. באופן מעניין, כל זאת השתנה עם כניסתו של ידידי הפרוותי אל חיי. טיולנו התכופים, שהיוו מעין מטרד עבורי בתחילת חיינו המשותפים, חשפו אותי לנפלאות הפעילות הנקראת – שהות מחוץ לבית.

מה שתרם אף יותר ללסיטואציה, היא העובדה שאימצתי את כלבי מיד עם מעברי לעיר הגדולה, ולמעשה הרווחתי פרטנר לשיטוטים ברחובות הזרים. תמיד דגלתי בטענה שקובעת כי אדם צריך להיות כתייר בעירו שלו, אך התקשיתי ליישם זאת בעצמי מהחשש והמבוכה שנלווים לטיולי סולו. את הבעיה הזו פתר לי חברי המרייר, ועד מהרה מצאתי את עצמי מחכה בקוצר רוח לטיולי הכלב, שלאורך הזמן עברו מעין תהליך אבולוציוני - מגיחות קצרות של כמה דקות מחוץ לבית למסעות ארוכים ומעמיקים בכל רחבי העיר.

כנראה שיש משהו באמירה על הקשר בין כלבים ואנשים בודדים, שכן צרכיו הפיזיים של כלבי הפכו לבסוף לצורך רוחני שלי; מעין תרפיה מרגיעה שמאפשרת לי להתנתק לפרקים מהכאוס היום יומי שמרכיב את החיים. הדממה שנלווית לאילמותו של כלבי הופכת את טיולנו להזדמנות עבורי להשקיף על התרחשויות חיי ולקחת נשימה עמוקה של אוויר צח, מה שככל הנראה לא הייתי עושה בשום סיטואציה אחרת. כעת, חודשים ספורים בלבד מאז אימוצו, אני יכול לומר בגאווה שאנו מכירים לפרטי פרטים כל פינה בכל פארק בעיר, והציפיה להמשיך לשוטט, לגלות ולהכיר לא דעכה ולו במקצת.

יש לציין שמעולם לא הייתי טיפוס רוחני במיוחד, אך כנראה שאת המדיטציה האלטרנטיבית שלי מצאתי דרך שלפוחיתו הנרגזת של כלבי. בסך הכול, יש משהו ממכר בדינמיקה הזו שטמונה בטיולים המשותפים של כלבים ובעליהם. כמו נזיר מודרני, אני מוצא את עצמי יושב מדי יום על ספסלים בפארקים ירוקים ואווריריים, מתבונן בכלבי האהוב מתרוצץ עם כלבים אחרים בהתרגשות של ילד, ולומד ממנו מעט על האושר שבפשטות. ומדי פעם, כערך מוסף לכל האספקט הרוחני הזה, חוצה את דרכנו בחורה יפה עם חבר פרוותי משלה. לפעמים אני אפילו תוהה האם כדאי לי לבקש מספר, אך תמיד מוותר בסוף. אף אחד לא רוצה שיפריעו לו באמצע מדיטציה.