פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הבן שלי מת, החלום שלו חי

      שחר רוזנברג חלם "לשתות כוס מיץ תפוזים גדולה במנאלי" אחרי שחרורו, אבל נהרג באסון המסוקים. מאז, אביו אריה מגשים את חלומו ברחבי העולם, ומספר על כך לתלמידים צעירים. טור אישי של אבא שלא מפסיק לחלום בשביל בנו

      השעה 15.00. צלצול טלפון מחריד אותי ממקומי. מי לעזאזל צריך אותי בשעות כאלה? חום גיהינום בחוץ. קולה של אישה נשמע מעבר לקו , מנהלת בית הספר בו אני נושא דברים מדי שנה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בפני קבוצת תלמידי כתות ו’. "אריה, תהיה מוכן גם השנה לשאת דברים?" במחשבה ראשונה נטיתי לסרב, אך קול פנימי אמר לי ,"לא לסרב". הרי מה שמדריך אותי הוא שידברו ויזכירו את שמו של שחר כמה שיותר. הסכמתי, כשמחזי נפלטת אנחה כבדה - "אני יודעת שזה קשה לך אך זה חשוב להנצחתו של שחר", המשיכה המנהלת…

      היום הוא המחר, שאתמול כל כך חששת ממנו. אני נזכר באימרה מחוכמת… יום ששי, בספריית בית הספר ממתינים לי כ-62 תלמידים ואני מתנהל בכבדות לכיוונם, בראשי מחשבות שונות: מה אספר לצעירים הללו? אפתח בתיאור ההתרסקות. ב- 4 בפברואר 1997 כ- 2 דקות לפני השעה 19.00 בערב, שני מסוקי יסעור חגים בחושך מוחלט בתוך סופה איומה של גשמים וברד, ממתינים לאישור כניסה מהבקרה האווירית ללבנון, כשעל סיפונם 73 לוחמים מיחידות עילית של צה"ל. לפתע מתנגשים שני המסוקים ומתרסקים מטה אל ארץ פלגי מים.

      אף אחד מהלוחמים לא נותר בחיים. ואני- נמצא מרחק אלפי קילומטרים בדרומה של ארגנטינה, עת קיבלתי ההודעה על נפילתו של הבן. חלפו להם מספר שעות עד שאיתרתי את אימו הורתו בשדה תעופה בברזיל כדי לבשר לה: שחר נהרג.

      ואולי אספר להם על הולדתו של הבן הצעיר שלנו בבית החולים קפלן ברחובות? על אותו מום בלבו שלשנים כמעט ומנע ממנו להתגייס. וללא חתימתנו הרי שלא היו מגייסים אותו, ואז סיכוי סביר שעוד היה עימנו היום. תמיד בקטע הזה מתרוממת בביישנות אצבע של תלמיד ושאלה הנשאלת "האם הייתם חותמים לו גם היום?" מה עונים לשאלה שכזו? כן וודאי! ואולי אם לא היינו חותמים - בננו היה חי?!

      אולי אספר להם את עובדת היותו אוהד מכבי ת"א בכדורגל ואז אראה להם את הצעיף של מכבי אותו שחר כל כך אהב. ושוב, תמיד מתגלה תלמיד שאוהד את מכבי. ושמא יש מקום שאספר להם על חברתו, אהבתו הגדולה, ענת? לא, הם צעירים מדי בכדי להבין...

      מסעות אריה רוזנברג באפריקה ודרום אמריקה (מערכת וואלה! NEWS , באדיבות המשפחה)
      אריה רוזנברג במסע באפריקה ודרום אמריקה

      אני יודע מה אספר להם, על המסעות שלי אחת לשנה כשאני עומס תרמיל על שכם ויוצא למדינות רחוקות יחד עם שחר, הצל שלי, כדי לראות בעיני עיניו, להריח באפי אפו, לטעום בחיכי חיכו. כן, זה וודאי ירתק אותם! בנוסף אראה להם מעט תמונות ומצגות מכל אותם מקומות בהם ביקרנו, אשמיע להם שירים שנכתבו והולחנו על ידי בני המשפחה ומבוצעים בידי להקות צבאיות.

      אני יודע מה עוד אעשה כדי לגרום לכך ששחר שלנו לא יישכח. בראשית דבריי אשאל אותם אם יש מי מהם שנולד בפברואר1997, ואולי יש מי שנולד ב- 4 בפברואר 1997 יום נפילתו של שחר. אסתפק גם אם אמצא מי שנולד ב- 24 בפברואר - יום לידתו של שחר, ואם לא אמצא מכל אלה, ודאי יימצא מישהו שעונה לשם שחר. אחרון הדברים שאעשה: אשכפל 62 עותקים של השיר "לא אשלים לעולם ילד". אדאג לכך שברקע ינוגן השיר הנוגה הזה.

      למטה בתחתית הדף המשוכפל אציין את כתובת האתר שהקמנו.
      כל זה כדי להזכיר את הילד שלנו וכדי שלא יישכח.

      כן ילדים ובוגרים, זה סיפורו של שחר…

      א.ש.ש
      אבא של שחר