מאכל שמתאהבים בו מחדש

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני גם זוכרת את הכמיהה אליו. יש בו משהו פריך, יש בו משהו עסיסי, יש בו קריספיות קשוחה מבחוץ ורוך מלא טעם מבפנים. אני אוהבת אותו כשהוא לוהט, וגם כשהוא מתקרר.

נפגשנו כבר בכל כך הרבה מקומות ושעות, נפגשנו בכל מיני תנוחות ותחת כל מיני כיסויים, ובכל פעם התמוגגנו. הוא סיפק את תשוקתי ואני בירכתי על קיומו ועל המזל הגדול שנופל בחלקי בכל אחת מפגישותינו. אהיה גלויה אפילו עוד יותר - אני אוהבת אותו עם הרבה שום.

ההקדמה החושפנית הזו נועדה לחלוק אתכם את מגוון המפגשים ההזויים יותר והזויים פחות כדי להסביר את התשוקה והאהבה שלי לשניצל.

המפגש הראשון הזכור לי היה בבת גלים, סמטת כ"ג, מחבת רוחשת, שמן, ריח עז של שום, וסבתא שלי מטגנת את השניצל הכי הכי שבעולם. עם סינור דק מרוב כביסות, ערמה של קליפות שום, פטיש שניצלים משומש מאוד, שולחן ערוך וחיוך שרק פולניה אסלית מחייכת כשעוד מעט היא תאכיל את בני משפחתה במעשה ידיה. היא חיכתה לרגע שנגיע ממש אל סף דלתה ואז פצחה במלאכת הטיגון הקדושה. אנחנו היינו יושבים לשולחן הסמוך לכיריים ומחכים לנתחים הלוהטים שיוצאים בקצב מהיר ממחבתה הישר אל פיותינו הפעורים. ככה. ישר מהמחבת. לא מסננת ולא נייר מטבח – ישר לצלחת לרגעים מעטים ולא נודע כי בא אל קירבנו. אז התאהבתי. וכמו שאומרים כל השאר היסטוריה.

פגישה אחת היתה במטבח של הקיבוץ, כששניצל בארוחת צהרים היה מאורע חגיגי במיוחד. ההכנות היו חגיגיות אף יותר. מדובר היה בערמה ענקית של נתחי חזה עוף, פטיש עצום, שלוש קערות לטבילה, הראשונה עם קמח לבן, השניה עם תערובת ביצים ותבלינים והשלישית עם פרורי הלחם. לטבול ידיים שנגעו בקערת הקמח בתוך קערת הביצים היה אסור בתכלית האיסור. למה? ככה. הטיגון נעשה במחבת מרובעת ענקית מלאה בשמן רותח, ומשם הועבר השניצל לתבניות להגשה.

הרבה פעמים גם נפגשנו בחו"ל. באוסטריה פגשתי שניצל מבשר עגל, ענקי, דק ומהביל. בשוויץ ה'קורדון בלו' מורכב מחזה עוף, פרוסת גבינה צהובה, שינקיין, עוד קצת גבינה צהובה ולסיום פרוסה נוספת עם חזה עוף, וכל זה מקבל ציפוי קפדני של פרורי לחם, טיגון ולשולחן. חגיגה של טעמים וכל מילה מיותרת.

בארץ הקודש הוא בא איתנו לטיולים, משתלב מצויין בסנדביצ'ים ויכול לשמש לאכילה רגועה ומשביעה או להיות בתוך פיתה על הדרך. הוא משאת נפשו של כל חייל שבא הביתה. ניחוחות הטיגון ורחש השמן במחבת, ערימה של הזהוב הפריך עם התוך העסיסי בתיבול הנכון על השולחן ולידו קערה עם פירה טרי ואמיתי או צ'יפס. לא פעם הילדים אומרים לי לא לטרוח על הפירה, כשהם טורפים את השניצלים של אמא.

השניצל הפך להיות משובח שהתחלתי ללמד בסדנאות בישול. לימים ערכתי סדנא לקבוצה מילדי 'בית הגלגלים', שיהתה קבוצת שיקום של נפגעי טרור. עצוב מאוד לראות אנשים צעירים שלא להגיד ילדים שמתחילים מחדש את החיים. על הפרק היתה ארוחה ישראלית ומה מתאים יותר משניצל, פירה וסלט קצוץ קטן? בסיום הארוחה, כשכולנו התלקקנו על הטעם המשובח, אמרה נערה מקסימה שזה היה נפלא, אבל אין כמו שניצל של אמא. אותה נערה נאלצה ללמוד ללכת מחדש לאחר שהיא איבדה את אמה בפיגוע חבלני.

לימים, כשסבתי נחה כבר את מנוחתה הנכונה – עלינו לקברה מצויידים בשניצלים שבושלו לפי ההוראות הקפדניות הבאות: שום. הרבה שום. בביצה ועם קצת פלפל שחור טחון דק, מצופה בקמח בלבד. ישבנו בבית הקברות, כמו במטבח ההוא, עם פה מלא וצחוקים והרגשנו לרגע את ההרגשה שאין לה שם שבה הטעם והריח כשהם פוגשים את הזכרון ויוצרים שלל סיפורים ש'זר לא יבין'. שילוב ייחודי מאוד של דמעות וחיוכים וכן, געגועים למה שהיה למה שעכשיו ולמה שעוד לא ידוע.