יום הזיכרון שוב הגיע ועוד שמות התווספו לרשימת ה"יזכור" הארוכה, הרשימה של אותם אנשים ששילמו את המחיר הגבוה ביותר. לנו לא נשאר אלא לזכור אותם, את שמותיהם, את סיפוריהם ואת המיתוסים שנרקמו סביבם.
יום הזיכרון שוב הגיע ועוד כמה שמות יישמטו מרשימת ה"יזכור" הארוכה. אנשים ששילמו את המחיר הגבוה ביותר, אנשים שעלינו לזכור אותם, ואת שמותיהם, ואת סיפוריהם ולרקום מיתוסים סביבם, אך כחברה אנחנו בוחרים שלא לעשות זאת.
טוב לחיות בעד ארצנו
היום אני בוחרת לזכור חבר שיחד איתי נאבק על מה שהאמין בו במשך שנים. אדם אידיאליסט, שהאמין בשלום ונפל בעודו מנסה להרחיק פצועה מסכנה בשטח אש. הוא לא היה גיבור צבא ההגנה, הוא לא היה חמוש, לא אלים ולא חייל אלא מפגין. למזלו הרע הוא גם היה פלסטיני. למרות שהוא נהרג בעודו נלחם על כל אותם ערכים של שלום ושוויון שכולנו חונכנו שבשבילם צריך להילחם ואם צריך אז גם למות, שמו לא נמצא ברשימת ה"יזכור". היום אני בוחרת לזכור גם את באסם אבו רחמא מהכפר הפלסטיני בלעין.
היום אני בוחרת לזכור את כולם. לזכור ולעולם לא לשכוח. לזכור שבמותם ציוו לנו את החיים, ומעולם לא דרשו שנצטרף אליהם כדי למלא את בתי הקברות. אני בוחרת לזכור שתפקידם של אלו שהתמזל מזלם לחיות הוא לא למות בעד ארצנו, אלא לחיות בעד ארצנו, בעד החברה שאנו חיים בה, הישראלית והפלסטינית כאחת. לחיות ולהלחם על זכותם של כל מי שסביבנו לחיות אף הם כשווים הזכאים אף הם לחגוג את עצמאותם.
למה מי מת?
הגדרת יום הזיכרון לחללי צה"ל הורחבה במרוצת הזנים והיום היא כוללת גם את נפגעי פעולות האיבה. למרות זאת, היא עדיין חסרה. איננו זוכרים את כל מי שנפגע כתוצאה משנאה, או מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, או חפים מפשע שנרצחו על רקע לאומי. איננו זוכרים את תושבי עזה החפים מפשע שנהרגו לפני קצת למעלה משנה, את מי שמת באמבולנס שנתקע במחסום אי שם ברחבי הגדה המערבית.
אנחנו לא זוכרים אותם, כי ברור שיום הזיכרון שלנו לא מדבר על זיכרונם של המתים. יום הזיכרון הזה מוקדש לכל מי שמת והיה "משלנו", כל מי שמת "בשבילנו", כל מי שמת בשביל שלמחרת בבוקר נוכל לחגוג את יום העצמאות שלנו. ביום הזה צריך לזכור, ובמקביל צריך לשכוח. לשכוח את כל מי שמת "משלהם". כדי שלמחרת בבוקר, אף אחד לא יעיז להגיד את המילה נכבה. כדי שאף אחד לא יעז לזכור שקורבנות הם לא תמיד יהודים, והתוקפים הם לא תמיד ערבים, והעולם הוא לא תמיד שחור ולבן.
ליום הזיכרון יש זכות קיום רק אם הוא באמת זוכר את הנופלים, את כל הנופלים, זוכר אותם קודם כל כבני אדם. זוכר אותם לא כדי להשתמש במותם כתירוץ, אלא כשלט אזהרה, כדבר שעלינו למנוע בכל מחיר, ולא לתת לרשימה הזאת להמשיך ולהתארך. עלינו לזכור את כולם, ולא לחוקק חוקים שאוסרים עלינו לזכור מתים ממוצא אחד לעומת מתים ממוצא אחר. עלינו לקחת את היום הזה ובו להישבע את אותה שבועה שנשבענו שבוע קודם - "לעולם לא עוד".