בספטמבר 1970 הייתי צוער בקורס קצינים. כשריונאי חשתי תסכול מול אנשי סיירת מטכ"ל שהיו איתי בצוות בבה"ד 1. הכושר הגופני ויכולת הניווט שלהם היו מופלאים. מפקדי בית הספר לקצינים נהגו לשאול "מדוע נעלי השריונאים השחורות תמיד בסוף?".
הקץ לתסכול המתמשך הגיע ביום שבו ניתנה פקודה לכל צוערי השריון לארוז במהירות את הקיטבגים ולהיערך ליציאה קרבית חפוזה עקב פלישת הצבא הסורי לירדן. ממשלת ישראל החליטה להגן על משטרו של המלך חוסיין הנתון לאיום חמור. הסתכלנו בלעג בלתי מוסתר על בעלי הנעליים האדומות, הממשיכים באימונים טקטיים, בעוד אנו מובהלים אל הדבר האמיתי. גאוות השריונאים שוקמה.
בקרבת קיבוץ חפציבה כבר המתינו המובילים שפרקו בזריזות את הטנקים לתוך המטעים של הקיבוץ כדי להסוות אותם. בשעת לילה מאוחרת נקראנו להתייצב סמוך לכביש. אורות קטנים של ג'יפ שלחו אלומת אור לעבר פניו הנאות של רב?סרן גבה קומה, מרשים וכריזמטי. הוא הציג את עצמו בשם בני קצין, מפקדו של הכוח המאולתר שלנו, שהורכב מצוערי קורס הקצינים. בני תידרך אותנו בקול צלול באשר ליעדים לאור התפתחות המערכה בצפון ירדן. עם עלות השחר עלינו איתו לעמדת תצפית, וממנה ראינו את שדה המערכה שאליו אנו מיועדים. בני מיעט לדבר, אולם התנהלותו, סבר פניו ואישיותו השרו עלינו תחושה של ביטחון ונחישות. ידענו שיש על מי לסמוך בקרב. במהלך היום ביצענו תרגולות, טיפלנו בטנקים, ובשעות הלילה נערכנו בחניון קרבי.
המערכה בין ירדן לסוריה הסתיימה מבלי שלקחנו בה חלק. ייתכן כי הנוכחות שלנו והמסרים הממוקדים של הנהגת ישראל עשו את שלהם והרתיעו את הסורים. כעבור כמה ימים הכוח הקרבי שלנו פורק וחזרנו להשלים את קורס הקצינים וההשלמה החילית.
הנופלים ציוו עלינו גם חיים של יושר ואמת
בתום הקורס הוצבתי בחטיבה 188. חטיבת שריון מפוארת שהיתה הכוח העיקרי בגבול הצפון. זמן קצר לפני שחרורי פגשתי שוב את רס"ן בני קצין. הפעם כקצין אג"ם של חטיבה 188. לא חלפו ימים ובני לקח חלק בקרבות של מלחמת יום הכיפורים שנערכו מול הצבא הסורי שעלול היה לגלוש אלי כנרת וגליל.
קצין, המח"ט בן שוהם וחיילי החטיבה עיכבו את הצבא הסורי בגופם, איפשרו את הגעת התגבורת, ובכך בעצם הצילו את ישראל. בני הי"ד נהרג בקרב, יחד עם רבים מחיילי החטיבה. הם שילמו את מחיר הכשל של הנהגת ישראל באותן שנים. האבל על מותו של בני היה כבד. עבור אלה שהכירוהו דמותו חיה וקיימת עד היום. חיוך של זיו נעורים שמסרב להימחק.
ברבות השנים עברתי לגור ברעננה, ושוב פגשתי בבני קצין. בית הכנסת שבו אני מתפלל, "היכל בנימין", קרוי על שמו. בית הכנסת עומד על אותה פיסת קרקע שעליה גדל. קרקע זנוחה ובוצית שאותה גאל סבו של בני בשנות ה?20 של המאה ה?20, כדי לתקוע יתד בארץ ישראל.
בית הכנסת אינו רק יד ושם לבני קצין, אלא ביטוי לאמונה ולתקווה כי נפילתם של בני וחבריו לא היתה לשווא. בית הכנסת מזכיר את אחריותנו לשלמותה ולביטחונה של מדינת ישראל. מדינה שלמענה בני וחבריו מסרו את נפשם. בית הכנסת מצהיר כי התפילות לא תוקנו רק לזכר הקורבנות בבית המקדש אלא גם לזכרם של קורבנות נאצלים ששילמו את מחירן הכבד של החירות והתקומה. נצח ישראל לא יישכח לעד.
דווקא עתה, כשהחברה הישראלית שוקעת בים של שחיתות, אלימות, אגואיזם ושנאת חינם, חשוב לזכור ולהזכיר כי בני וחבריו לא ציוו לנו רק את החיים, הם ציוו גם חיים של יושר, אחדות, משמעות ואמת.