לכל איש יש "מגש כסף" משלו. מרשימה של יותר מ?22 אלף נופלים נחרתים בזיכרונו של האזרח המצוי כמה שהם בעיניו "הצבי ישראל על במותיך חלל". הם חוזרים אל תודעתו במהלך השנה, מי יותר ומי פחות, ותמיד הלילה. עם השירים האלה ורשימת ההרוגים המשודרת החל מליל יום הזיכרון ועד לטקס הדלקת המשואות בהר הרצל.
ילד הייתי, ובפסח תש"ח עמדתי עם אבי בכניסה ל"הדסה" ברחוב מזא"ה בתל אביב, וטנדרים נשאו את גופות לוחמי האצ"ל שהגיעו משכונת מנשיה, מן הקרב לשחרור יפו הערבית. מישהו אמר כי שמיכה כחולה מכסה את גופתו של נתן פנץ, ופתע חשתי כי אני מכיר אותו.
לא ממש. זאטוט נלקחתי לתחרות כדורגל באיצטדיון המכביה בתל?אביב, וכאשר פנץ נגח בכדור הצביעו עליו, ומאז חשתי קירבה לטוב שבכדורגלני ישראל בדור העצמאות. חלפו יותר מ?62 שנים, ובלב יפו הוקם פסל עלוב לזכרו, וסופר לי שמישהו בדור השלישי ממשפחתו אחריו ירד מהארץ, כה עצוב, אך הלילה אמתין עד שייראה שמו על האקרן, הרי נשארנו לבד.
אחר כך היה אילן גנני. "אנחנו שנינו מאותו הכפר" בלב העיר. הוא נפצע בקרב לשחרור ירושלים. אני חזרתי אחרי שבועיים מראס סודר בסיני. טיילנו במסדרונות "הדסה" ירושלים. הוא התחבט כיצד ישקם את עסקי החשמל שלו לאחר ששותפו יוסי מור נהרג. עם שחר הודיע אביו כי גם הוא מת. קריש דם מאוחר. אשתו נישאה בחו"ל. בתו כנראה בארץ. הלילה אני שלו.
גם של יפתח אוטולנגי שהיטבתי להכיר ושל אורי אילן שרק את הוריו ידעתי בגן?שמואל, ואחרון?לא?אחרון יהונתן נתנאל שנפשי נקשרה בנפשו בגלל שתי חיילות אשר מיררו בבכי בתחנת הדלק בכפר עזה וסיפרו על קצין הצנחנים בכיפה הסרוגה, והוא ספרא וסייפא וגם פורט על כלי נגינה.
גם קלישאות הן אמת
הלילה אין ישראלי בלי נתן ואילן ויפתח ואורי ויהונתן, ואלירז של מרים פרץ, אם הבנים. הלילה הזה גם אינו נתפש כעוד אירוע של זיכרון, שמדינת היהודים רגילה לקיים כבר מאז קמה. לאבל נוספה מבוכה, אולי מועקה. מפני ששנת העצמאות ה?62 - כרבות אחרות, אך בהפסקות - התאפיינה בתהיות, באי ודאות, בהעמקת המחלוקת הפנימית, בספקנות של כל אחד לא רק כלפי השקפתו של בר?הפלוגתא שלו אלא דווקא נוכח הדעות שהוא עצמו מחזיק בהן.
למשל, מנקודת ראותי כמצדד בפתרון של "שתי מדינות לשני עמים", לא זו בלבד שיש לי ספק אם אכן ממשלתי תומכת בו אלא בעיקר אם הוא ישים; בעיקר צומח הספק שמא אין על מה לדבר, הן פעמיים הוצע לצד הפלשתיני פתרון נדיב מטעם שתי ממשלות ישראליות, ותמיד נדחה בידי יאסר ערפאת ואבו מאזן, אז מה יש לנו כאן? במה אני תומך? לכל היותר במה שהוא צודק בעיניי, אבל האויב מסכל במשיכת כתף, ולאן זה הולך?
לפני כמה ימים, בעוד המדינה עסוקה בהצלחה מכובדת בניקוי אורוותיה מן השחיתות השלטונית, רמז ברק אובאמה כי הוא שותף לתפישה כי ישראל מכבידה על האינטרסים האמריקניים באורח כה מובהק, שפניו לכפות עליה הסדר. יש מי שסבור כי זה טוב. מי שסבור כי זה מצמרר. מוסכם על הכל, שאפשרות כזאת מגדילה לממדים מביכים ומעיקים את אי הוודאות.
זה מעניק מימד מיוחד ליום הזיכרון. רק שהדרך ליעד הלאומי ארוכה ויש צמתים קשים למעבר, ובסופו של דבר תחושת המחויבות האדירה למי שהם "מנשרים קלו מאריות גברו" - מאפיינת השנה את ימי הזיכרון והעצמאות למבחן הגדרה תובעני: מבחן ההתמדה. מבחן נשיכת השפתיים. שכן בזכותם מעולם לא היה העם היהודי כה חזק, וכל אדם יודע כי מעבר לענן האפר היורד על העולם יש אור בקצה המנהרה.
לרוב גם קלישאות הן אמת.