ילדים היינו בשכונה קטנה, כמעט נידחת, רחוק ממרכז העיר. בכל שנה שמענו את צפירת הזיכרון ונחרדנו דום מבלי דעת פרטים רבים. "חללי מערכות ישראל". "במותם ציוו לנו את החיים". כיבדנו את המילים הגדולות בשתיקת תם. נדמה היה לנו שביום ההוא זכרו את הגיבורים ממרכז העיר. לנו לא היה חלק בדבר. גם אם היה, לא ידענו מי נפל בקרב ברחובותנו וכיצד.
בספר המועדים הגדול שבספריית הוריי גיליתי את "מגש הכסף" של אלתרמן, וגם שם תמהתי למראה הנערה והנער, לובשי חול וחגור וכבדי נעליים, ונוטפים טללי נעורים עבריים. מי אלה? הסתקרנתי. ילד הייתי ועוד לא הורגלתי בפער שבין סמל למציאות, בין דמויות קיבוציות לבודדים בשר ודם. דמיון ומציאות היו לי לא אחת מרחב אחד שבחללו שוחחתי עם הורים, חברים, מורים וגם עם הנערה והנער.
היכן הנופלים שלנו?
אבל בכל שנה שבה הצפירה והחרידה אותי, מבלי דעת על מה ומדוע. נזכרתי בסיפור על הילד הכפרי שהגיע עם אביו ביום הכיפורים לבית הכנסת בעיר. לא ידע את סוד האותיות, ובמשך היום הקדוש לא הוציא הגה מפיו, עד לתפילת הנעילה. אז לא יכול להתאפק ולתדהמת אביו ושאר המתפללים הוציא משרוקית מכיסו וב?חל?לו את היום שרק שריקה ארוכה והוסיף לשרוק עד שהיסו אותו. זאת היתה זעקתו, בכי תינוק המוחה על קריעתו מרחם אמו, צעקת היתום המחפש את אביו בשבילי חייו, דיבורו של האילם.
כך עברו שנים, וצפירות נצטרפו לזעקות ונצרפו לתפילות, ועדיין לא נכנסנו בשערי ההבנה מהו יום הזיכרון. עד שעשינו מעשה. שנה אחת החלטנו לערוך טקס משלנו ביום הזיכרון. בדיוק כמו זה שראינו על המרקע הכחול, עם חיילים ונאומים והקראה ושירים. זה יהיה הטקס של השכונה. מוקדש לכלל הנופלים, אבל במיוחד לזכר החללים שלנו.
כן, אבל היכן היו הנופלים שלנו? עברנו משפחה משפחה, שאלנו את הוותיקים, נברנו בתצלומים ישנים. והנה, גילינו שבן כיתתה של האחות נפל במלחמת ששת הימים, ובנה של השכנה השקטה נהרג בקרב ברמת הגולן, ובנו של האיש המצחיק שישב בפינת בית הכנסת ופלט בדיחות שקרעו את הקהל נהרג בהפצצה, ואחד נפל בעת שירותו ופתאום זכרתי את השבעה ואת בכיו של אחיו הגדול, אולי הפעם הראשונה שראיתי מבוגר בוכה. אחד עלה מעיראק, ההוא ממרוקו, וזה נולד כאן להורים יוצאי פרס ועוד. שמונה חללים גילינו מבני השכונה.
ניגשנו לטקס, הכנו מסכת קריאה. אספנו פחים גדולים של חמוצים, מילאנו בּ?חול ובמרכזם תקענו יריעת שק טבולה בנפט. תשעה הכנו, האחד הנוסף לזכר כלל הנופלים. שלוש בנות יפות התנדבו לשיר. בחרנו את "הראית איזה יופי שרעד ברוח סתיו, שדה זהב דעך באופל והדליק נרות חצב", ואת "או?מתם לא היתה להם א?ם, לא ידעה בצאתם לדרך". רציתי משהו שלנו, וחזרתי לידידי הישן, "מגש הכסף", ומתוך המילים בקע לחן חדש. לא ידעתי שהשיר כבר הולחן קודם. אבל הנה היה לנו גם שיר מיוחד שלנו שלא מושר באף טקס בארץ, לפחות לא במנגינה הזאת.
בליל הטקס, נהרו טיפין טיפין תושבי השכונה וליבנו רחב. הכנסנו קלטת לטייפ ועל רקע שירי לוחמים הזמנו את נציגי המשפחות להדליק את פחי הזיתים. לידם עמד חייל לבוש מדים, בן השכונה, שהצדיע בכל פעם שהודלקה משואה, ומישהו הביא תוף ולקול תיפופו הורד הדגל לחצי תורן מאולתר.
לעולם לא אשכח את פניה של אותה אמא, שגרה לא רחוק ממני במעלה הרחוב, לא אשכח את עיניה המצועפות בדמעות, גופה השחוח שנתמך באחד מבניה, שעה שניגשה להדליק את המשואה לזכר בנה. ממרחק השנים נדמה לי שבפעם הראשונה בחיי ראיתי שכול. לא בספרים, לא בשירים, לא בדמויות ההרואיות שדילגו מעל מכשולים והסתערו והקריבו - השכול נגלה לי בגוף שחוח ממשא הצער של השנים, בפנים נפולות ובעיניים טהורות שבכו.
ואז בכיתי, והבכי החנוק שלי היה לי כאותה שריקה של הכפרי, שריקה שהכניסה אותו לסידור התפילות היהודי, ובכי שהכניס אותנו כשותפים במשפחת השכול הגדולה, חלק מישראל הגדולה שאהבנו.