היקף החקיקה והתקנות בנושא מניעת זיהום חופים בישראל הוא נרחב, אך ריבוי גורמים אחראיים, היעדר ראייה כוללת ותקצוב נמוך גורמים לזיהום חמור של קטעי חוף רבים בישראל. כך עולה ממחקר שנערך באוניברסיטת חיפה אותו ערך ד"ר אסף אריאל. במחקר נבדקו הגורמים הפוליטיים, הכלכליים והסביבתיים שמשפיעים על ניהול אזור החופים ב-17 מדינות ים תיכוניות, בהן ישראל.
לפי המחקר, היקף החקיקה בישראל בנושא הינו נרחב ונשען בין היתר על תוכנית המתאר הארצית 13 לחופי הים התיכון שמגבילה בנייה למרחק 100 מטרים מקו המים; פקודת מניעת זיהום מי ים בשמן; חוק מניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים; חוק מניעת זיהום הים (הטלת פסולת); חוק שמירת הסביבה החופית ועוד. אולם בפועל, גורמים רבים ושונים אחראים על אכיפת החוקים וחוסר התיאום ושיתוף הפעולה ביניהם גורם לכך שהחוקים לא נאכפים.
לדברי ד"ר אריאל, "דוגמה לכך ניתן לראות בטיפול בנושא מזהמים ממקורות יבשתיים. על הזרמה ישירה לים של מזהמים אחראי המשרד להגנת הסביבה ואילו על הזרמת מזהמים לים דרך נחלים אחראיות הרשויות המקומיות, המשרד להגנת הסביבה, והרשות הממשלתית למים וביוב. רמת הפיקוח והאכיפה בגופים אלו אינה אחידה והתיאום חלקי".
דוגמה נוספת לפער שבין כוונות ומציאות ניתן לראות במקרה של אמנת ברצלונה 2008: ישראל חתמה על פרוטוקול ניהול הסביבה החופית של האמנה שמטרתו ליצור מנגנוני ניהול אינטגרטיביים לאזור החוף. אולם בשטח, ממשיך ניהול החופים להיות סקטוריאלי, ללא ראייה כוללת וללא גוף שמתאם ומרכז את הפעילות: התכנון החופי מנוהל על ידי מנהל התכנון בנפרד ממניעת הזיהום הימי הנעשה על ידי אגף ים וחופים, פיקוח על הדייג הנעשה על ידי משרד החקלאות, ושמירת טבע על ידי רשות שמורות הטבע והגנים.
"החופים סובלים באופן כרוני מלכלוך"
בעיה נוספת עליה מצביע המחקר הוא התקצוב הנמוך לנושא שימור החופים והגנת הסביבה בכלל. רק מאית (0.01%) מהתקציב השנתי מושקע בפעילות להגנת הסביבה, זאת לעומת כ-2% בארצות הברית, בריטניה והולנד וכחצי אחוז ביוון, אוסטרליה ונורווגיה.
"כתוצאה מהניהול הבלתי מתואם וההשקעה הכספית הנמוכה במקומות רבים קיים עדיין זיהום חמור בשפכי תעשייה, בייחוד באזור מפרץ חיפה ואיזור עכו ושפך נחל הנאמן, אזור רידינג ושפך הירקון, צינור מוצא השפד"ן, אזור אשדוד ומקומות נוספים. נחלי החוף מזוהמים במיוחד ואינם ראויים לרחצה או לדיג מזה שנים רבות", ציין החוקר.
המחקר מצביע על גורם נוסף האחראי לזיהום החופים - האזרחים. "החופים סובלים באופן כרוני מלכלוך בפסולת מוצקה כשהמקור של שני שליש הוא בנופשים. מהחופים מוצאת הפסולת את דרכה גם לים", אומר ד"ר אריאל ומוסיף כי נקודה זו חשובה ביותר מכיוון שממצא נוסף שעולה מהמחקר הוא שבשנים האחרונות הכוח המניע בתחום החקיקה הסביבתית עובר לידי החברה האזרחית.
"האחריות לשמירת הסביבה מוטלת עלינו ועלינו לקחת אחריות על גורלנו וגורל ילדינו ולא להאשים את השלטון במצב הסביבה. אחריות זו עלינו לקחת הן בתחום מניעת השלכת פסולת והזיהום באופן אישי והן בתחום ההתארגנות ולקיחת עמדה אקטיבית יותר ופסיבית פחות בתחום הסביבה שלנו. יש לזכור שהאינטרסים אינם נעלמים, וככול שהצפיפות במדינה ולחצי הפיתוח גדלים כך גדלה הסכנה להעלמות השטחים הפתוחים, שחשיבותם לבריאות הפיזית והנפשית שלנו הינה מכרעת", סיכם ד"ר אריאל.