אובמה, דבר אלינו

אחד מסימני ההיכר של הזמנים הרעים הללו, הוא הצמצום המתמיד של גבולות השיח הפוליטי. רוח הזמן והמקום אינה מבשרת טובות לדמוקרטיה הישראלית והמחאה הפוליטית – זכות יסוד – נמצאת תחת מתקפה מדאיגה. דמוקרטיה ללא גילויי מחאה והתרסה כנגד השלטון ודרכו, היא דמוקרטיה בהתפוררות. אבל לא רק הביקורת מבית על דרכה של הממשלה נתקלת במשוכות ובמתרסים מקארתיסטים. גם יהדות ארה"ב במבוכה. מי שהיתה מצווה לומר הן לממשלות ישראל ומצופה היה ממנה להחריש מחלוקות על הדרך, תובעת לפתע את הזכות להיות קהילה הטרוגנית בעמדותיה.

אמנם זה מכבר הלכה והתקבעה לה המשוואה המשובשת לפיה חייבת להיות זהות מוחלטת בין תמיכה במדינת ישראל לתמיכה בממשלתה, אולם דומה שהנוסחה הולכת ומתפוררת.

הקלות, הנמהרות והגסות, שבה מחולק התואר אנטישמי לכל מי שאינו מסכים עם דרכה של ממשלת ישראל, יש בה ראשית, משום זילות ובאנליזציה של השואה, וכן וולגריזציה נוראה של השיח והרעלת האקלים הפוליטי. אי אפשר לקיים פולמוס ראוי, נחוץ והכרחי, בתוך חוקיות מעוותת ואלימה שכזו.

יש אכן חדש תחת שמי אמריקה: אמנם עמדת הממשלים כולם שללה ניחול ונישול, והתנגדה באופן גורף למפעל ההתנחלותי, אך הממשל הנוכחי אינו מסתפק עוד בהצהרתיות רפה, אלא לוקח את עמדותיו ברצינות ומתעקש לשוות להם תקפות ותקיפות. תם אפוא עידן הקריצות.

הנה שני נתונים העשויים להמחיש את המלכוד ותחושת חוסר התוחלת מחד, ולהסביר מאידך את חשיבות מעורבותו העמוקה של הנשיא האמריקאי כגורם, אולי יחידי בעת הזו, שבכוחו לחלץ את העגלה המדינית ממיי האפסיים בהם היא שקועה. מזה עשור שקיים בציבוריות הישראלית רוב מובהק, גם אם לא מוחלט, המחייב הסדר פשרה מרחיק לכת עם הפלסטינים (מתווה קלינטון). מסיבות שקצרה היריעה מלנתחם ברור שקול זה סובל מדפיציט עמוק בייצוג הפוליטי. לאמור, הציבור הישראלי מתון מממשלתו.

מאז אינתיפאדת אל-אקצה ואירועי אוקטובר 2000 בולט הפרדוקס הבא: יש כאמור רוב התומך בהסדר, אולם חלקים נכבדים מקרבו ספקנים באשר לאפשרות מימושו. הסירוב הפלסטיני להכיר בסופיותה של מלחמת העצמאות עומד ביסוד הספקנות והשמרנות ששטפו את החברה הישראלית.

והנה הנתון השני: על-פי סקרים שונים הנערכים בתדירות גבוהה, 75% בקירוב מקרב הציבוריות הפלסטינית חפץ בהסדר מדיני על בסיס העיקרון של שתי מדינות, אולם הוא אינו מאמין שישראל תסכים לכך. גם הציבור הפלסטיני מציג עמדות מתונות מאלה שמציגה הנהגתו. אי-האמון העמוק כלפיי הפרטנר הדדי. מי אמר שאין הדדיות.

הנה כי כן, בחלוף 43 שנות כיבוש הבשילה תודעתם של שני העמים על הצורך בפתרון, אולם תקוותם נכזבה והם לכודים תחת הנהגות שאינן מפנימות את גודל השעה וההזדמנות שנקרתה. כך שגם אם ההכרה בפשרה היסטורית קיימת, הרי שהאמונה בהיתכנותה כבתה. אנו זקוקים למישהו שיסייע להציתה מחדש. והזמן כידוע אינו עומד מלכת ובינתיים עולה ופורחת בשיח המדינה הדו-לאומית כרעיון והאפרטהייד כמעשה.

לתוך המציאות הזו שעיקרה דשדוש והמתנה לאסקלציה, ראוי לקדם בברכה נכונות של הנשיא האמריקאי למעורבות בסכסוך.

נדרשת מידה גדושה של איוולת וגסות רוח כדי לסמן את נשיא ארה"ב כאנטי-ישראלי. אובמה הדגיש חזור והדגש את מחויבותו לקיומה ובטחונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הוא אף עשה זאת בקהיר, באוזני העולם כולו והערבי בפרט. במהותה ובמשמעותה היתה זו הצהרת תמיכה בזרם המרכזי של הציונות. מי שמאשים את אובמה באנטי-ישראליות מנדה מבלי משים מהמחנה את מייסדיו והוגיו: הרצל, אחד-העם ואחרים.
המנהיגות הפוליטית הישראלית נחלקת היום בין מי שסבורים שהמשך המצב מסכן את קיומו של המפעל הציוני ומאיים על קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ובין מי שסבורים - (אף שאינם מסבירים איך) – שניתן להוסיף ולהתמיד בכיבוש מבלי שצביוננו יישחת ללא הכר.

מנהיגותו של אובמה מתאפיינת ברטוריקה של כנות, ובהוצאת הפוליטיקה והמדינאות מחדרי החדרים. בקהיר לא היסס לדבר ישירות אל העולם הערבי מעל ראשי מנהיגיו על ערכים כדמוקרטיה, זכויות אדם, שוויון בין המינים ועוד. ביקור של אובמה בירושלים ודיבור ישיר וגלוי אל הציבור בישראל, בגדה ובעזה, עשויי לייצור מומנטום פסיכולוגי אדיר ומבורך ולהתניע מהלך מדיני שמשמעותו הצלת המפעל הציוני.
ראוי מאוד שיבוא לדבר אלינו.