חזרה לעידן הפאניקה

רבים בוושינגטון שיפשפו בימים האחרונים את העיניים והעיפו מבט אל לוח השנה. כאילו לא הסתיימה לה המלחמה הקרה, החזיר נשיא ארה"ב ברק אובמה את הפאניקה הגרעינית לכל סלון בכל בית בארצו ובעולם המערבי כולו. אמנם ועידת הגרעין הוכנה זמן רב מראש, אבל להכנות ולמסרים שהעביר הממשל לעיתונות בימים שקדמו לכינוס היתה מטרה אחת: זריעת בהלה ופאניקה. מימדי מופע ההפחדה התחוורו בכל תדריך ובכל מסיבת עיתונאים שערך הבית הלבן, שבה חזרו והסבירו לעיתונאים עד כמה קרוב ארגון אל קאעדה להשגת נשק גרעיני ומדוע עתיד העולם בסכנה.

לאלו שניחנו בזיכרון ארוך הזכירו חלק מהתיאורים את מופעי ההפחדה הקודמים של הממשל האמריקני, דמוקרטי ורפובליקאי כאחד. פעם זה היה נשק להשמדה המונית שמעולם לא אותר בעירק אבל שימש כתירוץ הרשמי עבור ממשל בוש לפלישה, קודם לכן אלו היו מדינות אחרות שמצאו את עצמם מאיימות על שלום העולם וזמן קצר לאחר מכן גם תחת כיבוש אמריקאי. ספקנים לגבי מה שנראה כתירוצים למלחמה הבאה, הטרידו העיתונאים, בעיקר האמריקאים, את סגל הבית הלבן בדרישה לראות הוכחות ברורות לנסיונות של אותם ארגוני הטרור להשיג נשק גרעיני. בארצות הברית כבר למדו, בניגוד לישראל, שמה שמתחיל בפאניקה כמעט הוליוודית מטרור גרעיני יכול להסתיים בעוד כמה אלפי קברים של חיילים שנהרגים אי שם הרחק מהמולדת.

למרות זאת, אובמה יוצא מהוועידה עם הישגים לא מבוטלים בכיסו. הכינוס הציב אותו בחזית היוזמה העולמית למניעת טרור גרעיני, ההבנות שהשיג עם אוקראינה הוכיחו שאפשר לאתר ולסלק עשרות קילוגרמים של חומרים גרעיניים שהשאירו מאחוריהם הסובייטים. ולמרות ההסתייגות הסינים, אפשר גם להניח שהיתה התקדמות משמעותית בנסיון לגייס את סין למאבק בגרעין האירני.

ובכל זאת, משהו כאן לא מסתדר. חלק מהדברים התוקפניים שאובמה אמר בימים האחרונים היו נשמעים טבעיים יותר לו יצאו מפיהם של ג'ורג' בוש או דיק צ'ייני. אובמה, שהחל את הקדנציה בהצהרות אופטימיות על הידברות עם אירן וצפון קוריאה, מרשה לעצמו לשנות ז'רגון ולשדר מדינאות חוץ ניצית ואגרסיבית הרבה יותר. יתכן שיוזמת ההידברות של אובמה בשנה האחרונה היתה תרגיל דיפלומטי מבריק שכל מטרתו היתה נטרול העוינות של מדינות אירופה וסין בדרך לעימות מזוין עם אירן. אם כך הם פני הדברים, הרי שהנשיא האמריקאי זכאי לצל"ש המדינאי הנבון של שנת 2010, ואולי כדאי גם שיחזיר את פרס נובל לשלום. עם זאת, יתכן שאת המהפך מליברל שוחר שלום לאקטביסט חותר למגע אפשר לייחס לבחירות אמצע-הכהונה שיתקיימו בסתיו הקרוב. ההנחה הזו היתה יכולה להיות משכנעת יותר, אלמלא היה ידוע לכל שהבוחר האמריקאי לא מייחס כל חשיבות לנושאי חוץ.

בסופו של יום, הממשל האמריקאי יאלץ לתעל את הפאניקה שזרע לכיוונים שמתאימים לו, יהיו אשר יהיו. הרפובליקנים יטענו שאי אפשר לקצץ בתקציבי ביטחון בתקופה שהנשיא עצמו טוען שטרור גרעיני מהווה את הסכנה המשמעותית ביותר לשלום ארה"ב ולעולם. לאובמה יהיה גם קשה לנקוט עמדה תקיפה נגד טרור גרעיני ובמקביל לקבל סחבת בסוגיה האירנית.

ברק אובמה השקיע את מרבית השנה הראשונה לכהונתו בניהול מדיניות פנים אינטנסיבית ובהתמודדות עם גלי ההדף שהיא יצרה, בעיקר הקולניות של תנועת מסיבות התה ובאופן מוחשי יותר, הפסד הרוב המיוחד בסנאט לאחר הכשלון הדמוקרטי בבחירות לסנאט במסצ'וסטס. למרות זאת, הוא הצליח להעביר את רפורמת הבריאות, תוכנית התמריצים שעלתה מאות מילארדים של דולרים מוציאה את המשק מהיתון והוא גם מינה שופטת היספאנית לבית המשפט העליון ובדרך למנות שופט נוסף. את ההצלחות האלה אובמה ינסה למנף גם לניהול מדיניות החוץ שלו, אולי בנסיון להרגיע מעט את המתחים בבית. רפורמות נוספות שיזעזעו את כסאותיהם של הדמוקרטים במדינות המתנדנדות בסתיו לא יקלו עליו במירוץ שלו לקדנציה שניה, שיתחיל עוד כמה חודשים.