מתחם הולילנד הירושלמי אינו המפלצת היחידה שבעלי כוח הקימו לנגד עיני הציבור הישראלי באין מפריע. עיני הציבור כבר התרגלו לחזות בהקמתן המיותרת והמזיקה של כל מיני מפלצות נוספות המתנוססות כאן - מפלצות פוליטיות, תרבותיות, חברתיות - ולקבל אותן כחלק בלתי נמנע מהנוף ומהחיים.
יש מפלצות מיותרות (כמו המתחם בהולילנד, גשר המיתרים בירושלים ועוד פרויקטים, לאו דווקא ארכיטקטוניים, ולאו דווקא בירושלים) שמכערות את הנוף. ויש מפלצות מיותרות (כמו הסכמי ה"שלום", מאוסלו עד תוכנית ההתנתקות) שגם הן לא באו לעולם אלא בשרשרת של מעשי איוולת ושחיתות שלטונית או ממונית, שחיתויות שאף מסכנות את החיים.
הקשר בין מפלצת הולילנד למפלצת ההתנתקות, והקשר בין שתיהן למפלצות ישראליות ידועות אחרות הוא שבעלי הכוח הרוויחו מהן כסף, או שליטה, או גם כסף וגם שליטה, והציבור הרחב הוא שמשלם על הרווחים האלה במחיר כבד ובלתי הפיך.
עוד קשר מתבטא בעובדה שמקימי המפלצות - אנשי ממון, משפט ופוליטיקה - אינם פועלים, חלילה, מתוך כוונות זדון. הם משערים מן הסתם שהמפלצת שלהם תגבה מן הציבור מחיר יקר, בדמים כספיים או גופניים, אבל הם מקווים ש"יהיה בסדר". הם עושים את מה שהם עושים לא משום שהם רשעים, ולא משום שהם שואפים להתעשר או להתחזק על חשבון זולתם. הם עושים זאת פשוט משום שהם יכולים לעשות זאת.
ישראל, מדינה שנוצרה יש מאין במהירות בלתי מצויה, היתה עד הזמן האחרון מגרש ביתי נוח למשחקיהם של בעלי הכוח האלה. הצורך ליצור פתאום במזרח התיכון מדינה יהודית, לקלוט לתוכה פזורה עצומה ולהמציא בה, בבת אחת, התיישבות, תעשייה, תרבות וצבא הגנה מעולה הניב מציאות עשויה טלאי על גבי טלאי. העבודה היתה רבה, וכל הקודם זכה בה, וצבר כוח.
האדנות הדורסנית של אריאל שרון
בעל כורחה, ובלי לשים לב, הפכה ישראל לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות של השכבה החברתית המצומצמת למדי שבנתה אותה. ישראלים רגילים חיו חיים רגילים והיו כפופים לחוקים הרגילים, אבל המון ישראלים לא רגילים - ובהם אנשי צבא, אנשי שררה, אנשי ממון - התרגלו להאמין כי המדינה שייכת להם, ומותר להם לעשות בה כאוות נפשם.
בראש הפירמידה של הפרימדונות הללו עמדו כמובן חלק מראשי השלטון, שחלקם גם שירתו ממושכות בצה"ל. הם ציפו כי בתמורה למסירותם למען העם והארץ, יתמסרו להם העם והארץ בחזרה.
זה כנראה ההסבר לדרך פעולתם לאורך השנים, מי פחות ומי יותר, ומי בסגנון זה ומי בסגנון אחר. זה גם ההסבר לאדנות הדורסנית של אריאל שרון. הוא לא התכוון חלילה לדרוס. הוא פשוט היה, בעיני עצמו, משכמו ומעלה, ומעל החוקים הרגילים. אחרי הכל הרי הוא בנה את המדינה והציל אותה במלחמות, ומי יכול להגיד לו מה מותר לו לעשות בה? אהוד אולמרט ואנשיו רק המשיכו במה שלמדו מקודמיהם, וגם שרון לא היה אלא תלמידם ה"מצטיין" של בעלי כוח שקדמו לו.
מה שלא הוגן בשיטה הזאת הוא שהיא מתחילה, בשנים האחרונות, לדעוך. מדינת ישראל כבר עומדת על רגליה, החברה הישראלית מתבגרת ומתפכחת, ובעלי הכוח מאבדים אט אט את חופש הפעולה שהיה להם בעבר. וכך, לפתע נחשפת, פה ושם, אחת המפלצות. הן היו שם כמובן כל הזמן, גדולות ומיותרות ומזיקות - אבל עכשיו הן נחשפות, ומפלצת מתחם הולילנד הירושלמית אינה אלא משל מדויק ונפלא שכמו לא נולד אלא כדי להמחיש את המכלול.
בהיחשף המפלצת נופל בעל הכוח שהיה רכוב על גבה, והציבור - בעיקר באמצעות העיתונות - מנסה להעניש אותו על חטאיו האישיים, וגם על חטאי השיטה הישראלית הישנה, שהנופל לא היה בה אלא בורג. את רוב המפלצות כבר אי אפשר להרוס והן תישארנה לנגד עינינו כתזכורת מכוערת למה שהיה, וכתמרור אזהרה למה שעלול לקרות כאן, אם לא נלמד את הלקח.