סיפורי בית (קפה)

פוסט קפאין נוסטלגי, מהימים בהם הקפה היה נתון בצנצנת פח ועד לימינו אנו. על קפיוצ'יק, קפיוק והתבגרות. יומן קפה משפחתי

ויטה קיירס

כשכל אחד מהילדים הגיע לבגרות מוטורית המאפשרת לו לאחוז בכוס שתייה בכוחות עצמו, לקח אותו אבא שלי למפגש היכרות ראשון עם הבירה. בתור אב צעיר הוא בטח דמיין את היום בו ישב עם אחד מצאצאיו על בירה קרה וישוחח עימו, או עימה, על נפש האדם ודרכה הפטאלית לאבדון. לפי הסיפורים המשפחתיים, הניסיון שלו להטמיע בנו את אהבת הלתת והשמרים עבד נהדר באותם הימים, אבל איכשהו, ככל שהגפיים שלנו התארכו, כול אחד מאיתנו זנח בתורו את הבירה, ללא הבעה של צער או שמץ של חרטה.

כמה שנים אחרי, כאשר כבר שחינו בשפה העברית, בני משפחה נוספים עלו על מטוס והגיעו לארץ. סבא שלי היה אחראי על הכנת גוגל מוגל (גם כאשר לא היינו חולים) וסבתא שלי - שלא ממש הכירה ספרי הדרכה לגידול נכון או לא נכון של ילדים - לימדה אותנו לשתות את מה שהיא אז כינתה "קפיוצ'יק", שזה כמו קפה, רק חמוד.

עוד בוואלה!

הדרך לבנות שרירים אחרי אימון: מה צריך לדעת על צריכת חלבון?

רקפת אריאלי
לכתבה המלאה

הקפיוצ'יק היה מורכב מכפית שטוחה של קפה נמס עלית, שתי כפיות גדושות של סוכר לבן, חצי כוס מים חמים וחצי כוס חלב. אחד אחרי השני נפלנו בקפיוצ'יק ודרשנו לשתות ממנו לפחות חמש פעמים במהלך היום. הייתי בת 9 כשאחותי נולדה, בת 10 כשהכנו לה קפה לתוך הבקבוק ו-11 כשהיא כבר אחזה בכוס משלה.

ושוב נשרו העלים ועברנו דירות וחלפו עוד עונות בשנה. אחי הקטן כבר לא ראה בי מודל לחיקוי, הוא הפסיק לדבר על עצמו בלשון נקבה והשתדל להפגין בכל דרך את השונות בינינו, בין היתר, על ידי הוספת עוד כפית של סוכר לשתיים שכבר שקעו בקרקעית. בערך בתקופה הזו, כששמלותיי התחלפו בשורטים וגופיות, גילינו לראשונה את הקפה המגורען.

כמו כל הגילויים משני החיים, גם מקורו של זה בטעות. עלית הוציאו את הגרסה המגורענת ואריזתה נראתה זהה לחלוטין בעיניה של סבתא שלי. הקפה היה חזק יותר והתאים לתפיסה החדשה שלנו, שכבר איננו ילדים קטנים אלא אנשים רציניים שיש להתחשב בדעותיהם. הגדלנו את המינון ושינינו את השם ל"קפיוק", שזה כמו קפיוצ'יק רק יותר בוגר.

אהבת הקפה איחדה אותנו גם בימים של ריב וטינה, ולהציע נס נחשבה מנחת השלום הטובה מכולם. כשקשיי הקליטה כבר היו מאחוריהם, הוריי הסכימו שנכניס לעגלה את הקפה המשודרג וכך נפרדנו לשלום מהפחית האדומה ועברנו לצנצנות זכוכית.

בסופו של כל שבוע, כשעוד צנצנת הייתה מתרוקנת, סבתא שלי הייתה שוטפת אותה, מנגבת טוב טוב ומשתמשת בה לאכסון מרק עוף וכופתאות במקרר. אך כשהקפה המשיך להישפך וגדודי הצנצנות איימו לכבוש את המטבח, החליטה סבתא להרחיב את השימוש בהם לוואזות, כלי קיבול לגולות, עפרונות ומפתחות שאולי עוד יתגלו שימושיים אם אי פעם נמצא בבית דלת נעולה.

הוריי נכנעו בעצמם למשקה רק לפני כשנה. עד אז הם היו חזקים בעיקר בזירת התה, ולא תיונים של חננות אלא תה-תה, אמיתי, עם תערובת אותנטית וכל התפעול המעצבן הכרוך בהכנתו. איך בכל זאת אימצו את מנהג ילדיהם? הנס התרחש הודות לכניסתם של שלושה מרכיבים חדשים לבית: קפה טוב יותר, מקציף ידני וחלב 5% שומן. היום הם כבר השתדרגו למכונה משוכללת שמכינה להם את מנת הקפאין בשקט שטני, ישר אל תוך הוריד.

בסוף השבוע האחרון התמרכזנו כולנו בבית הורי. בצהרי יום השבת התחילו הנפשות להתעורר ולדדות אל עבר המטבח. יש עניין כזה בבית, שמי שמכין קפה חייב לקבל שקט, מרחב ושלווה. אסור לדבר איתו ובטח לא לשתף אותו בתוכניות לעתיד. אחד אחרי השני אנחנו יורדים בשקט למטבח, מסומאים ומסוממים משינה, ועולים ממנו עם ספלים בגדלים שונים.

חווית רקיחת הקפה הפכה למדיטטיבית יותר מפונקציונלית, והתופעה כל כך מוכרת לבני הבית עד שכבר לא מבחינים בה בכלל. ובכל זאת, כשאבא שלי ראה את אחותי עולה כבויה למחצה לחדרה, ולגימות של קפה מתנגשות בקירות כוס הבירה שלו, הוא תהה איך זה שנכשל במקום שסבתא שלי בכלל לא התכוונה להצליח?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully