פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      השואה - לא רק שלנו

      ישנן 2 דרכים ללמד את השואה: האחת עסוקה כולה בעם היהודי וקורבנותיו, והשניה בערכים האוניברסליים שהזוועה לימדה אותנו. שרגא מילשטיין, ניצול המחנות ברגן בלזן ובוכנוולד, מסביר מדוע בישראל יש ללמד את השואה דווקא בדרך השניה

      בין העוסקים בהנחלת זיכרון השואה לדור הצעיר בישראל ובעולם, יש חילוקי דעות שיסודם בהשקפות עולם וביחס למציאות בה אנו חיים. מחד, יש הטוענים כי הנחלת השואה צריכה להיות רק בהתייחסות לזיכרון ולאנטישמיות כלפי העם היהודי. לעומתם, יש המצדדים בכך שלשואה יש השלכות ומסר אוניברסליים, לכלל העולם, כלפי התנהלותו בהווה ובעתיד.

      אין ויכוח על כך שהשואה הייתה אירוע ייחודי באכזריותו ובהיקפו בהיסטוריה האנושית. בכל זאת מדובר השמדה בדם קר של מיליוני אנשים חסרי ישע, על לא עוול בכפם, באמצע המאה העשרים, בליבה של אירופה "הנאורה". היא נעשתה ע"י מדינה בצורה מאורגנת ומחושבת עד הפרט האחרון. השואה השתרעה על פני יבשת שלמה ונמשכה 5 שנים. כדברי גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט אייכמן "היא החריבה את יהדות אירופה והטילה דופי מוסרי באנושות". לא רק גרמניה הנאצית, כי אם רבים מעמי אירופה ראו את עם ישראל מושמד ועמדו מן הצד. "חסידי אומות העולם" שניסו לעזור ולהציל היו מיעוט קטן, אם כי אמיץ, כי בכך סיכנו גם את חייהם.

      תקופה אפלה ומסוכנת

      היום זוכה השואה להתעניינות מחקרית-אקדמית במרבית האוניברסיטאות הגדולות בעולם, גם בכאלה שלעמיהם לא הייתה בזמנו שום נגיעה לנושא. הנחת היסוד היא כי רצח עם בסדר גודל כזה לא יכול היה להתרחש לולא קדמה לו אנטישמיות של דורות, אשר הפכה את היהודי לאדם נחות שדמו הותר.

      רבים מעמי אירופה, לדוגמא גרמניה, פולין ושוודיה, מלמדים היום במערכת החינוך שלהם את תולדות השואה כחלק מניסיונן להתנער מגזענות ולהקנות לדור הצעיר ערכים הומניים-אוניברסליים, כמו חופש הפרט ויחס של כבוד וסובלנות לזר ולשונה. בצרפת ובגרמניה, כמו גם באחרות מארצות אירופה, נעשה מאמץ ציבורי מתמשך להוקיע את המשטר הנאצי כתקופה אפלה בהיסטוריה וכסכנה לאנושות.

      בישראל נעה הוראת השואה על הציר שבין הגישה המתייחסת למשמעות הייחודית של השואה לעם היהודי ולמדינת ישראל, לבין הגישה המוסרית אשר מעמידה במרכז את ההיבטים האוניברסליים אשר עולים מן ההתבוננות בשואה. מן הראוי שתהיה מדינת ישראל הקול הפעיל, במשפחת העמים, הדוגל בשוויון האדם אשר נברא בצלם. זאת גם בעיני היהדות, על פי רוח נביאי ישראל.

      יתר על כן, בהוראת השואה בישראל יש להוסיף פרק הקשור לניצולים ודרכם עם תום מלחמת העולם השנייה. העוז, התושייה ורצון החיים, אשר דוכאו במשך שנות המלחמה מצאו להם תוך זמן קצר אפיקי יצירה חדשים. רבים חשו כי הדבר הנכון הוא להגיע לארץ ישראל ולהיות שותפים ליצירת מציאות חדשה - מדינה לעם היהודי, בה נוכל לחיות כשווים ליתר עמי העולם. רוב ניצולי השואה מצאו תחומי עיסוק חדשים, בהצלחה לא מבוטלת. כך נוצר במדינת ישראל בראשית שנותיה, ציבור גדול, אשר למרות הקשיים של אז, חי את חייו בשקט ובסיפוק - שמח בחלקו ושותף מלא לכל אשר נבנה והושג כאן. זאת תוך אופטימיות בעתיד המדינה.

      פצע בחברה הישראלית

      במאה ה-21, רוב מדינות העולם מתנהלות על בסיס של חופש ועל פי חוקים המגינים על קדושת החיים. הגשמת הציונות גרמה לכך שמדינת ישראל היהודית והדמוקרטית היא שווה בין שווים עם יתר המדינות. כוחה כמעצמה אזורית, מבחינה צבאית, כלכלית ומדעית הוא הערובה לעתידנו.

      אנחנו שהיינו עדים לאימה, לבדידות ולמציאות חוסר האונים של העם היהודי בימי השואה, זכינו גם לעמוד על ערש הולדתה של מדינת ישראל. נושא השואה הוא פצע הנוכח תדיר בחברה הישראלית, בבואה לדון בשאלות עקרוניות וקובעות של חיינו.
      דווקא משום כך, חשוב להבהיר לבני נוער הגדלים במדינת ישראל כי הריבונות היהודית שינתה את מציאות חיינו מן היסוד וכי שוב לא מאיימת סכנה קיומית על עם ישראל.

      * הכותב הוא יו"ר הועד המנהל של "משואה", המכון הבינלאומי ללימודי השואה בתל יצחק וניצול שואה ששרד את מחנות בוכנוולד וברגן-בלזן.