מנשק כמו שלולית

מאת: שירה כץ, מגזין ביפ

בתוך השאון הכללי של החיים - הלימודים, העבודה וגנרל זיני, הגיעה שעתי הגדולה לצאת לדייט אמיתי. ניסיתי להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהרגשתי שמשהו רציני מתחיל, ונאלצתי לדפדף אחורה על פני זיונים לסוגיהם ושברי רומנים, עד שהגעתי לפרשיית האהבים הארוכה והמשמעותית ביותר שלי, והבנתי שבעצם מאז אהבתי לעודד (שהייתה בפירוש במילניום שעבר) לא היה לי שום דבר רציני. זהו זה, חשבתי לעצמי, בלי להרגיש אני אהיה בת שלושים, והשבוע קיבלתי הזמנה לחתונה של עוד חברה טובה שלי מהצבא - הגיע הזמן להתחיל להתייחס לעצמי ואל מה שהחיים מציעים לי ברצינות.

את ההתרגשות שלי לקראת המפגש ניסיתי להביס בעזרת זכרונות מהצופים. בכל זאת מדובר בגלעד הרשג"ד - הוא הרי ראה אותי מרוחה בבוץ, משתינה בטבע, וכמובן - היה עד פעיל לעצירותי המדוברת, שנמשכה חמישה ימים תמימים במחנה קיץ בלתי נשכח אי שם בתחילת הניינטיז. כל המחשבות על גלעד הרשג"ד (והשיחות עם מור אודותיו) רק הגבירו את קצב פעימות הלב שלי, כי למרות שניסיתי לשוות למפגש מעמד של פגישה עם מכר ותיק, משהו בתוכי התמרד והזכיר לי שדייט עם גלעד הוא התגשמות של פנטזיית נעורים, וככזה - מותר ואף ראוי להתרגש לקראתו.

נכנסתי כולי סמוקה לאוטו שלו, ותוך שניות היינו שקועים בשיחה ערה. אין מה לדבר - גלעד הוא אכן הפרטנר האולטימטיבי לפגישות ראשונות. תמיד יש באמתחתו נושאים מרתקים לשיחה, הוא יודע ליצור אווירה, ולתת לך הרגשה שאת מרכז העולם בלי להיראות פאתטי. ישבנו ב"ג’קומטי", ולאט לאט הרגשתי שאני מתרגעת ומתרגלת. אכלנו אוכל טעים, שתינו יין ודיברנו על המון דברים מבלי להזכיר אף במילה את עברנו המשותף. כשהוא שילם את החשבון, הרגשתי שאני כבר חצי מאוהבת בו, ושאם חיידק האימה הזוגית לא יתערב ויחרב את הכל, אני אוכל להיות מאוד מאושרת. יצאנו אל הקור - קצת מבושמים, אבל מלאי רצון טוב, ואני דמיינתי איך הוא לוקח אותי הביתה ומזיין אותי בתמורה לכל הפעמים שפנטזתי עליו כשאוננתי בשק השינה הצופי, אם לא בשבילי - אז לפחות כדי שיהיה לי איך ללבות את קנאתה של מור.

הוא החזיר אותי הביתה, וכמו ג’נטלמן אמיתי, ליווה אותי לדלת, שם עצרנו לדבר בלחש עוד כמה דקות. ידעתי שלהזמין אותו פנימה זו טעות טקטית, כי הפעם זה צריך להיות לפי הספר, כי גלעד הוא איש רציני, ותמיד היו לו רק חברות לתקופות ארוכות. אולי, אמרתי לעצמי, אולי פעם אחת בחיים שלי אצליח לפתוח את הרגליים רק אחרי שפתחתי את הלב ולא להיפך. תוך שאני מתלבטת בין חיים ומוות גלעד רכן לעברי ונישק אותי. הייתי כל כך מופתעת ומרוב מחשבות על נזירו?ת כמעט לא שיתפתי פעולה. אחרי שזה נגמר שמעתי אותו אומר לי "אני אתקשר אלייך מחר" ואת עצמי עונה לו "עכשיו גזלת ממני את חירות הציפייה", והוא צחקק ומיהר לרדת במדרגות, ואני נכנסתי הביתה וסגרתי מאחוריי את הדלת ונשענתי עליה, כמו בסרטים, והייתי מאוד מאוד מבולבלת.

יש בעולם הרבה סוגי נשקנים, והרבה מאוד נשקנים גרועים. בשנות חיי הספקתי לפתח אלרגיה לשלושה סוגים של נשקנים: הסוג הראשון הוא ה"דליה איציקים" - אלה המעצבנים שמנשקים בלי לפתוח את הפה, שנדבקים לשפתיים שלך בשפתיים חשוקות ומזיזים רק את הראש. הסוג השני הוא "הלוחמים" - אלה שדוחפים את הלשון שלהם למעמקי הגרון כאילו אין מחר, ודוחים בהחלטיות כל ניסיון חדירה נגדי, והסוג השלישי והמביך מכולם הוא "המרטיבים" - אלה שלא מבדילים בין ריור בעת שינה לבין נשיקה תמימה. המריירים סבורים, כנראה, שבנות אוהבות שמרטיבים אותן (מה שנכון, אגב, אבל לא בכל מחיר), ומשפריצים על כל איזור הפה והלסת בכמויות שמספיקות למקלחת חפוזה. הנשיקה איתם היא חוויה קשה, אלא אם כן את סובלת מיובש עורי חמור במיוחד.

איתרע מזלי, וגלעד הרשג"ד שייך ל"מרטיבים". הוא הותיר אותי רטובה, המומה ומייחלת. משועל קרבות ותיק שכמוהו הייתי מצפה שאם נגזר עליו להיות נשקן גרוע, אז לפחות שיהיה לוחם. כי את אלה אפשר עוד לעדן וללמד, אבל מה אפשר לעשות עם מרטיב? ומה יהיה אם הנשיקה היא בבחינת רמז לבאות, והוא מזיין גרוע יותר ממה שהוא מנשק? ומצד שני - הוא כל כך חמוד! איך אפשר לוותר על בחור מקסים ורציני רק בגלל שהוא נשקן גרוע? ואולי יש לו בעיה רפואית בבלוטות הרוק? ואולי הייתי אני יבשה מדי? מסתבר שיש דברים שלא מלמדים אותך בפעולות בצופים. בלב כבד נכנסתי למיטה, ותהיתי למה הכל חייב להיות קשה כל כך, ולמה דווקא בפעם שאני מחליטה להיות רצינית מתנפץ עלי חלום נעורים בנשיקה גרועה. עצמתי עיניים והחלטתי לא להחליט. בינתיים.