פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הטבח בעיצומו, החיים נמשכים

      העדות המצמררת ביותר מגטו לודז' היא כרטיסי הברכה המסורתיים של ראש השנה. גם 62 שנה אחרי הקמת המדינה היהודית אנחנו ממשיכים לחיות בלי הגנה אמיתית, ולשלוח כרטיסי ברכה

      החיילים הגרמנים כבשו את העיר לודז' זמן קצר לאחר הפלישה של צבא וורמכט לפולין ב-1939. בתחילת 1940 הוקם בעיר, שבינתיים שונה שמה לליצמנשטדט, גטו ענק שאכלס כמאתיים אלף יהודים. הגטו פעל במשך כחמש שנים, ועם שחרורו על ידי הצבא הסובייטי נותרו בו רק 877 ניצולים חיים - כל השאר נרצחו במחנות השמדה.

      העדות המצמררת ביותר מימי קיומו של הגטו לודז' היא כרטיסי הברכה המסורתיים של ראש השנה היהודית אותן שלחו תושבי הגטו לקרוביהם ב-1940. ראיתי כמה מהם אתמול והזדעזעתי הרבה יותר מאותן פעמים בהן נחשפתי לתמונות הזוועות "הרגילות" של השואה. לכאורה, מדובר בכרטיסים פשוטים הנושאים את התמונות של היהודים בשילוב עם ברכה מסורתית וציון המקום ממנו נשלחו - גטו ליצמנשטדט. כן כך, בפשטות, עם הטלאי הצהוב על הבגדים וחיוך, מאחלים היהודים "שנה טובה" למשפחתם ב-1940 הרחוקה. הטבח טרם החל, החיים נמשכים.

      לא במקרה מציינים בישראל את יום השואה והגבורה בתאריך בו החל המרד בגטו ורשה, ולא בתאריך בו העולם זוכר את השואה - יום שחררו של מחנה ההשמדה אושוויץ בידי הצבא הסובייטי. ולא היה סביר שזה יהיה אחרת. האומה הישראלית החזקה, האחרת, חיפשה בעברה וגם בשואה מודל להזדהות, והטרגדיה האיומה וחסרת ההיגיון של אושוויץ לא התאימה לנרטיב הציוני. לעומתה, בסיפור ההתקוממות האובדנית של גטו ורשה, מצאה החברה הישראלית את הגיבורים שהתקשתה - מסיבות טבעיות - לאתר במקומות אחרים. הרי השואה היהודית היא איננה סיפור גבורה, אלא בעיקר סיפור עצוב וטראגי של אובדן אינסופי.

      ובכל זאת, מרדכי אנילביץ' וחבריו הם אנשים אמיתיים שחיו ולחמו וייזכרו לעד בסירובם ללכת כצאן לטבח, למרות היותם במיעוט מובהק בקרב היהודים הנצורים בגטאות.

      עיר מקלט

      אך נחזור לכרטיסי הברכה מלודז'. באירועים הממלכתיים של יום השואה מדי שנה משמיעים הפוליטיקאים שלנו את אותה מנטרה נדושה על פיה עם הקמתה של ישראל, ובמיוחד עם הקמתו של צה"ל, נוצרו התנאים בהם לעולם לא יעמוד קיומו הפיזי של העם היהודי בסימן שאלה. יתרה מזאת, ההנהגה הציונית אז והיום טוענת שישראל הוקמה כמדינת מקלט לכל יהודי באשר הוא. וגם אם זו לא היתה העילה הרשמית, השואה נכחה באולמות הדיונים של האו"ם כשהוחלט על תכנית החלוקה ב-1947.

      חברות האו"ם המזועזעות מרצח העם האכזרי שבוצע ביהודים לא יכלו שלא להצביע בעד הקמתה של מדינת היהודים במסגרת החלוקה של פלסטינה. אך במקום שתי מדינות, יהודית וערבית, החיות בשלום זו לצד זו, קיבל העולם את ישראל הנלחמת והכיבוש.

      לצערי, 62 שנים לאחר הקמתה, נותרה ישראל מדינת מקלט בטוחה של העם היהודי רק על הנייר. בעידן הגבולות הפתוחים באירופה אנחנו מגודרים מכל עבר, המלחמות חוזרות ונשנות כאן בעקביות לא מפתיעה, וחיי היהודים באחת המדינות החזקות בעולם מבחינה צבאית אינם בטוחים. אנחנו מאיימים, מאיימים עלינו, אנחנו חיים, מולידים ילדים ושולחים כרטיסי ברכה...

      יום השואה והגבורה הוא יום קשה עבורנו כאומה ועבור כל אחד כאדם פרטי. ודווקא היום כדאי לכולנו להיזכר לשם מה ישראל הוקמה, על איזו מדינה חלמו הניצולים המעטים שהגיעו אליה בתום המלחמה. הם חלמו על מדינה שלווה ושקטה, כזאת שלא מפחיד לחיות בה. ואם המצב לא ישתנה, בידינו לשנותו - בהצבעתנו בבחירות, בחינוך ילדינו לשלום וסובלנות, עוד ייזכרו בנו כביהודים מכרטיסי הברכה מגטו לודז'.