המסע לפולין: באנו לכאן בשם אלה שאינם

היום אנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לכל אחד מאיתנו הזיכרון הפרטי שלו. מזה 16 שנים, הזיכרון הפרטי שלי מחזיר אותי לכמה מהמקומות והאתרים בפולין.

חודש מאי 1994. התלוויתי ככתב גלי צה"ל למשלחת צוערי וקציני צה"ל במחנות ההשמדה בפולין. היתה זו המשלחת הראשונה של צוערים וקצינים שיצאה למחנות ההשמדה, משלחת שרוב קציניה וצועריה מבה"ד 1. הקצינים והצוערים – מהטובים ביותר שבצה"ל: טייסי קרב, אנשי קומנדו, צוללות, סיירות, לוחמי שריון, צנחנים. בראשה עמד מפקד בית הספר לקצינים דאז אלוף משנה אלעזר שטרן, מי שהגה את הרעיון וגם הוציאו לפועל, ומי שלימים שימש ראש אכ"א.

לא היססתי אם לצאת או לא. השארתי בבית אישה ואת בני בכורי בן ה- 3 שבועות, ויחד עם כ-30 אנשי המשלחת, יצאנו למסע. שמונה ימים בפולין, בהם חזרנו אחורה 50 שנה בשעון הזמן. בהדרגה נחשפנו לעדויות האילמות שנותרו, וכל יום הפך לקשה יותר. המפגש עם המראות, ההסברים של ד"ר אהרון וויס, המלווה מ"יד ושם". כמו כן, גם הדברים שנאמרו הישר מליבה הכואב של טובה, ניצולת שואה שהתלוותה למשלחת, ושמנגלה בחר בה ובאחותה להיות חלק מקבוצת "תאומות מנגלה".

היה זה מסע מאורגן להפליא. כולנו צוידנו במדי ייצוג של צה"ל. המארגנים, אנשי בה"ד 1 תכננו את המסע בקפידה רבה. הם חשבו על הכל. לא שכחו לצרף נציג מתזמורת צה"ל לקטעים הטקסיים, רופא צמוד, אפילו חלות ויין לקידוש בערב שבת הביאו מהארץ. גם שירונים. בכל אתר נערך טקס זכרון צבאי, לא רק על פי הפרוטוקול הצבאי, אלא גם עם המון נשמה. מסדר צבאי, תרועת אבל, הורדת הדגל לחצי התורן, תפילת "אל מלא רחמים" מפי הרב ישראל וייס, שלימים מונה כרב הראשי של צה"ל.

האתרים בהם ביקרנו כללו מחנות השמדה, בתי עלמין, שרידי מחנה טרבלינקה, שרידי יהדות קראקוב, מחנה ההשמדה מיידנק, וביום האחרון: מחנות אושוויץ-בירקנאו. אין סוף של נעלים בצריפי העץ במיידנק, נעלים שנדמה שרק אתמול היו על רגלים של אנשים שאינם. מסילות הברזל במחנה אחר, הראמפה שנותרה בטרבלינקה, המשרפות באושוויץ, האפר. אפר אדם, ובתוכו עצמות אדם. "קיר המוות". והרשימה ארוכה בהרבה.

בביקורים הללו, לא הרבינו לדבר, הקשבנו. פה ושם צצו גם דמעות. הרבינו להרהר. את ליל שבת עשינו בבית הכנסת הפעיל בעיר קראקוב. ברובע היהודי של העיר נותרו עדיין בעת ביקורנו שלטי חנויות של יהודים ושלטי רחוב שעוצבו והוצבו שם לצורך צילומי הסרט "רשימת שינדלר", ממש כמו פעם, כמו במלחמה.

למחרת, נכון לנו הארוע המצמרר ביותר מבחינתי. ארוע כלל לא מתוכנן, בבית הכנסת שנהרס עד היסוד. בבית הכנסת שהוסב על ידי הנאצים לאורוות סוסים. השעה היתה שתים בצהריים. הרחובות היו ריקים מאנשים. רק קבוצת חיילים במדי צה"ל צעדה על המדרכה הצרה, עד למבנה הגדול, שפעם היה בית הכנסת של קראקוב - מרכזו היהודי של העיר. בחללו הגדול לא נותר דבר, שום איזכור לבית כנסת. רק שרידי פיח על התקרה, ועל הקירות, קירות, שכבר ראו כל כך הרבה.

עמדנו שם, בתוך החלל הגדול של בית הכנסת לשעבר, והקשבנו להסברים על עברו של המקום. על לקיחת יהודים באמצע התפילה בשבתות, על הכאות יהודים בתוך בית הכנסת, ולבסוף על שריפתו. בצד, עמד לו איש כבן 70 עם שיער שיבה, שהזדמן באקראי למקום. משה טל שמו, אם אני זוכר נכון. עמד והקשיב להסברים. מידי פעם הוא הנהן בראשו. לא ידענו מי הוא, אך הבנו שהוא "מכאן". רק אחר כך התברר לנו שהוא היה כאן גם אז, בימים בהם כשגדל כילד בגטו של קראקוב. לאחר שניצל ועלה לארץ, נהג מעת לעת להגיע שוב למקום שבו איבד את ילדותו.

נדמה היה לנו שהוא לא מצליח להבין את הסיטואציה המוזרה. חיילים במדים מגוהצים, עם דרגות קצונה, עם סמלי היחידות על הכתף, כובעים על הראשים. במקום שבו רק לפני כמה עשורים גורל אדם יהודי לא היה דבר שהיה נתון בידיו ובשליטתו. וכעת, מול עיניו, חיילים במדים. ולא סתם מדים - מדי ייצוג , נציגי עוצמה צבאית יהודית בטבורו של המקום שסימל עבורו מציאות של חוסר אונים.

"חיילים", הוא הרעים לפתע בקולו. "תשמרו על המדינה שלנו. תשמרו על המדינה שלנו, כי אין לנו מישהו אחר שיעשה זאת", אמר, ופרץ בבכי קורע לב. נותרנו דוממים, המומים. לא ידענו מה לומר. העינים שלנו, אמרו בעצם הכל. לבכי הזה שלו, הצטרפו רבים מהנוכחים.

יממה אחר כך, ביומו האחרון של המסע, פגשנו בו שוב באקראי, הפעם באושוויץ. כתב הערוץ הראשון מנשה רז, שהתלווה למשלחת כדי להכין סרט על ביקור ראשון של חיילים במדים בפולין, ביקש לראיין אותו. "כשאתה נתקל כאן, במקום הנורא הזה, בקבוצת חיילי צה"ל במדים, מה זה עושה לך? מה זה עושה לך לראות כאן חיילים במדים?", הוא שאל. "מה זה עושה לי?" השיב האיש, ושוב קולו נחנק. "אתה עוד שואל מה זה עושה לי?", אמר.

אנו כבר ברגעי סיום המסע. מסדר זיכרון אחרון מול המשרפות, תרועת אבל של החצוצרן מתזמורת צה"ל, תפילת "אל מלא רחמים", דברים לזיכרם, הנחת זרים. "באנו לכאן, בשם אלה שאינם, וגם הקשוחים שבינינו היו גאים בדמעתם", סיכם מפקד המשלחת אלעזר שטרן את המסע בדברים שנשא.

רגע לפני הסיום, ממש זמן קצר לפני שיצאנו בדרך הארוכה לשדה התעופה בוורשה, הקלטתי כמה מהצוערים. ביקשתי ללקט עוד כמה רשמים, רשמים אחרונים מפולין. חוויות וזיכרונות שעימם ישובו הצוערים לארץ. אני זוכר איך אחד מהם, בקול שקט ומהסס משהו, הזכיר את מראה ערימות הנעלים. ערימות הנעלים במיידנק שלא נתנו לו מנוח. הקלטתי, ופשוט נאלצתי להפסיק. הפעם זה היה כבר יותר מידי עבורי. לא יכולתי יותר. זזתי הצידה. הרב ישראל וויס שהיה לידי, מיהר לחבק אותי. אני זוכר שבאותו רגע, כל כך רציתי כבר פשוט לחזור הביתה. בית, מושג ששם מקבל משמעות שונה בהרבה ממשמעותו כאן.

מאז, 16 שנים אחרי, מלבד הזיכרונות, התחדדה התחושה שכאן שום דבר אינו בבחינת מובן מאליו. כי דברים שרואים שם ומשם, לא שוכחים כשחוזרים לכאן.