שלום לעמימות

מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל נולדה – כרגיל במקומותינו – באילתור ובלא תכנון או מחשבה מוקדמת. שמעון פרס, אז סגן שר הביטחון, שביקר בראשית שנות השישים בבית הלבן כנציגו של ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן גוריון, מצא עצמו תחת מתקפה של מארחיו שתהו מהן תוכניותיה של ישראל בתחום הגרעין. אחרי הכל, נשיא ארה"ב, ג'ון קנדי, הבטיח אז לעשות ככל יכולתו כדי למנוע את התגרענותה של ישראל, ומכאן המתקפה על שמעון פרס. אלא ששמעון פרס כמו פרס, השיב בתשובה מן השרוול למארחיו כי: "ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון".

את האמריקאים סיפקה אמירה זו של פרס, ועד מהרה היא הפכה לסיסמתן ובעצם למדיניותן של כלל ממשלות ישראל. דומה כי כל אחד מצא באמירה זו את שחיפש. האמריקאים ראו בה משום מחויבות ישראלית שלא לפתח נשק גרעיני; ואילו גרסה כי התחייבות זו בפני ארה"ב אינה נוגעת לפתוח יכולות גרעיניות ותשתית גרעינית, אלא רק לשאלת בנית פצצה גרעינית. מאוחר יותר היו בישראל שטענו כי כל עוד ישראל אינה מכריזה על עצמה כמדינה גרעינית, הרי שאין היא חורגת מההבטחה שהעניקה לממשלו של הנשיא קנדי ושעליה חזרה בפני הממשלים האמריקאים שבאו אחריו. למותר לציין, כי לאחר הרצחו של קנדי אבד העניין האמריקאי בתוכניות הגרעין של ישראל, ולמעשה מתקופת ממשלו של ג'ונסון שהחליף את קנדי בשנת 1963, ואילך, השלימה וושינגטון עם תוכניות הגרעין של ישראל.

מאז ראשית שנות ה-60 ועד היום מקפידה ישראל לדבוק במדיניות של עמימות בכל האמור ביכולותיה הגרעיניות. היא נמנעת מלהתייחס בפומבי ובאופן רשמי ליכולות אלו ונמנעת מלהגיב – לאשר או להכחיש – את שלל הפרסומים הזרים אודות פצצות האטום שהיא מחזיקה כביכול ברשותה.

מדיניות זו של ישראל הוכיחה את עצמה. לקהילייה הבינלאומית, ובראשה לארצות הברית, אך גם לעולם הערבי, היה נוח לטמון את הראש בחול ולהתעלם מהיכולת הגרעינית הישראלית, בבחינת – אם ישראל אינה חושפת את יכולותיה אלו הרי שהן אינן קימות ואין כל צורך להידרש אליהן.

אלא שבחלוף למעלה מחמישים שנות עמימות הגיע הזמן לבחון מחדש את תקפותה ואת תועלתה של מדיניות זו. זאת, נוכח ובצל המרוץ של טהרן אל הגרעין. ראשית, התביעה הישראלית מאירן לחשוף את קלפיה ולגלות את כוונותיה הנסתרות נתקלת פעם בתביעה נגדית הנשמעת גם מידידותיה של ישראל, כי על ישראל לגלות אף היא שקיפות בכל הקשור לתוכנית הגרעין שלה.

שנית, במידה שאירן אכן תהפוך למדינה גרעינית למרות המאמץ הבינלאומי לבלום את התקדמותה בכיוון זה, יש הגיון כי ישראל תכונן מאזן אימה והרתעה למול אירן גרעינית. רק אמירה ישראלית ברורה ונחרצת יהיה בה כך צריך לקוות כדי להרתיע את אירן ולוודא כי תכלכל בהירות את צעדיה.

מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל שירתה, אפוא, את האינטרסים הישראלים במשך שנים רבות. הייתה זו מדיניות יעילה ואפקטיבית שהיה בה כדי לרכך ולמתן עימותים ומתחים בין ישראל לבין ארצות הברית, ובעיקר, היא לא דחפה את מדינות ערב אל הפינה, אלי מרוץ גרעיני מטורף.

היום, למול האיום האירני ההולך ומתעצם יש מקום לשקול האם מדיניות עמימות זו של ישראל עודנה משרתת את מטרתה, או שמא ראוי לאמץ מדיניות אחרת, שתבטא את עוצמתה של ישראל כנדבך נוסף בבנין יכולת ההרתעה של ישראל את אויביה.

* הכותב הוא ראש מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.