האחמדיניג'דיזציה של יום השואה

ספטמבר 2009 – ראש הממשלה נתניהו עומד על בימת העצרת הכללית של האו"ם, אוחז בידיו מפות של מחנה ההשמדה אושוויץ כשהוא מנגח את באי הכינוס על מתן במה לנאומו של נשיא אירן. אפריל 2010, חצי שנה מאוחר יותר – אותו ראש הממשלה ניצב מעל בימת הטקס המרכזי של יד ושם ועורך את אותה השוואה ממש, מקדיש את מרבית נאומו לסוגיית הגרעין האירני.

האחמדיניג'דיזציה של יום השואה, זו שהגיעה אתמול לשיאה בנאומו של ראש הממשלה, היא מביכה, צינית ומקוממת: דווקא בשנה בה הוחלט בצעד נדיר וחשוב לקיים את אירועי יום השואה בסימן חיזוק הניצולים וחשיבות התמיכה בהם – בוחר ראש הממשלה לנצל את הבמה הרשמית האחת המוקדשת לזיכרון השואה, כשהוא מוקף בשמות של שישה מיליון קורבנות, כדי לשלוח את אותו מסר פוליטי. מעדיף להתמקד באחמדינג'ד – ולא ב-80,000 ניצולי שואה החיים מתחת לקו העוני. לשלוח הצהרות תקיפות אל מדינות במזרח במקום לקחת אחריות על כ-30,000 ניצולים שעדיין זקוקים לטיפול נפשי יומיומי וחווים את חרדות המלחמה גם 65 שנים לאחר שהסתיימה.

אין ספק, מלחמת העולם השנייה הייתה מהותית בסיפור הקמתה של מדינת ישראל והדגשתה חשובה גם להמשך דרכה – אבל ההקבלה המתמידה לכל איום שאיתו ניצבת ישראל מביאה לזילות קשה של הזיכרון ושל הסיפור האנושי הכואב והמצמרר כל כך שטבוע בכולנו. הדור הנדיר של הניצולים הולך ומידלדל, לוקח עימו לקבר את המספר המקועקע על היד – כאשר הסיפור האמיתי מאחורי הזוועות עדיין לא מקועקע בלבבות של הדור השלישי לזיכרון השואה. דור שלא גדל על הסיפורים האנושיים ועל הזיכרון, אלא מתחנך על השואה כצידוק דיפלומטי, ככלי משחק פוליטי וכאמצעי להשגת מטרות בזירה הבינלאומית.

הנאצים שנכנסו באישון לילה לבית סבי בסלובקיה, לקחו את אחיו הקטן ואימו ורצחו אותם, לא היו אירנים. גם משפחתה של סבתי שנרצחה כמעט כולה במלחמה לא נכחדה על ידי משטר האייתולות. 60 שנים לאחר שעלו ארצה, בנו במו ידיהם קיבוץ והקימו משפחה – מותר להם פעם בשנה להתייחד עם קרוביהם שנרצחו בלי שאיומי הגרעין האירני ישתלטו על סדר היום, ומותר לנכדיהם לשמוע מהם את הסיפורים הבלתי נתפסים מאירופה בלי רעשי רקע טורדניים שהופכים את הזיכרון הלאומי לכדור משומן ומוכוון-מטרה.

פעם בשנה, הגיע הזמן לומר, מותר לנו לשים לרגע בצד (לפחות תודעתית) את הטילים, הסנקציות וההחלטות של מועצת הביטחון ופשוט להתאחד סביב הזיכרון. את ההשוואה המתבקשת אפשר להשאיר לאחרים לעשות – נשיא ארה"ב, למשל, הוכיח הלילה שהוא מסוגל לעשות זאת מצויין בעצמו. אם בכל זאת רוצה ראש הממשלה לעשות את ההקשר בפעם המי-יודע-כמה – יתכבד ויעלה על מטוס (בזהירות, בבקשה) ויבצע את ההקבלה בוושינגטון, ולא מעל המצבות לזכרם של מיליוני הקורבנות.

364 ימים בשנה אנחנו "משתמשים" בהם, באותם 6 מיליונים, כדי להצדיק את קיומנו כאן: מזכירים לכל אדם בעולם כבר 62 שנים שהתרבות והאומה שהקמנו מבוססים על תפיסה של "מקלט מדיני" לעם שעמד בפני השמדה. יום אחד בשנה, 24 שעות בלבד, אפשר לזנוח את הסיסמאות, לעצור לרגע את נגינת שירי המלחמה – ולהחליף אותם בשירי הזיכרון השקטים שמתנגנים ברדיו בתחושה של זיכרון נקי ורגשי כבוד. אחמדינג'ד, אם דאגתם, יהיה שם גם מחר.