ארמגדון עכשיו

הסאטירה האנטי-מלחמתית המצחיקה והקודרת מכולם, שנעשתה בעיצומה של המלחמה הקרה. פיטר סלרס, בתפקיד משולש, ממחיש כיצד האיוולת של העולם תיגמר בסופו של דבר בפטרייה גרעינית.

באותה שנה, שבה האיום הגרעיני היה הטרדה הגדולה ביותר מעל ראשיהם של צופי הקולנוע בארצות הברית, נעשה גם הסרט הזה, שעסק בנושא בצורה רצינית עד אימה. בשנת 2000, רגע לפני פיגועי ה-9/11, נעשתה לו גרסה מחודשת בכיכובו של ג'ורג' קלוני.

אחד מסרטי האנימציה הטובים והעצובים בכל הזמנים. הסרט הביא לידי ביטוי את החרדות של האזרחים הבריטים מפני מלחמה גרעינית בשנות השמונים, ועשה זאת בדרך שמצליחה לצמרר עד היום.

ג'ין הקמן ודנזל וושינגטון שטים בצוללת גרעינית, ואחד מהם מאבד שליטה. זו נקודת המוצא של אחד ממותחני הפעולה האמריקאים הטובים אי פעם, שבכתיבת התסריט המבריק שלו השתתף (בלי קרדיט) קוונטין טרנטינו.

אופס, מתברר שבישראל בכל זאת מייצרים פצצות אטום, ואחת מהן נופלת בטעות בידיים הלא נכונות דווקא כשמתגלע משבר בין ארצות הברית ורוסיה. היחיד שיכול להציל את המצב הוא ג'ק ריאן, הסוכן החשאי שברא טום קלנסי, וכאן מגלם אותו לראשונה ולאחרונה בן אפלק.

בוועידת הגרעין, שתתקיים בשבוע הבא בוושינגטון, יהיו כנראה מעט מאוד אנשים שמשחקים על בסיס יום-יומי במחשב או קונסולת משחק. וחבל. נושא המלחמה הגרעינית, המהלך שלה וההשלכות שלה סוקרו לא מעט במדיום הצעיר-יחסית, שנותן למי שצורך אותו רמת אינטראקטיביות גבוהה הרבה יותר מזו של סרטים או ספרים. למה זה משנה? כי החיבור רגשי של השחקן לזוועות של עולם פוסט אפוקליפטי, ההתלבטות האם ללחוץ על כפתור שיגור הטילים או שמא להשאיר את ארה"ב בלי מכתשים, הריגוש שבפטרייה גרעינית מעל לבסיס האויב – כל אלה גורמים לכם לחשוב, ומפתחים סלידה בריאה מנשק גרעיני.


יש לא מעט משחקים שמתעסקים, בצורה ישירה יותר ופחות, במלחמה גרעינית. בחרנו כאן שלושה מהם – כותרים שנותנים לכם זוויות שונות של אותו התסריט – מישהו משגר טיל, והעולם נחרב. מה ששונה זו הגישה.

אי אפשר למנוע את המלחמה, היא עובדה מוגמרת. השאלה היא מי ישרוד. זו, בערך, נקודת הפתיחה של Defcon – משחק שפותח על ידי חברה בריטית קטנה. המשחק, שכל כולו מפה טקטית, מציג לנו את כדור הארץ בצורה פשטנית ומאוד מנוכרת. בשלב הראשון, תתבקשו לפזר את הכוחות בשטחי היבשת שלכם, לאחר מכן תתחילו להזיז אותם באיטיות לכיוון הגבול. ככל שרמת הכוננות עולה, כך גם האפשרויות שעומדות בפניכם גדלות.


ואז, גשם של פצצות. מתקני שיגור נייחים, מפציצים, צוללות – כולם מתחילים לירות ישירות למרכזי אוכלוסין, שמתכסים אט-אט בעיגולים לבנים ומראים ירידה ניכרת במספר התושבים. וכשהענן מתפזר, אתם מקבלים עולם שבור. הוא לא נראה שונה בצורה מהותית ממה שהיה לפני, כיוון שלמפה הטקטית אין ייצוג רגשי, או תמונות. רק כמה מהערים חסרות, ומספר התושבים בשטח שלכם ירד דרסטית. ואז, אתם מבינים מה עשיתם.

סדרת משחקי Fallout, ובייחוד האחרון שבהם – Fallout 3, היא מיצג פוסט-אפוקליפטי מדהים ביופיו ועומקו. העולם אותו מציגה הסדרה נתקע, מבחינה סגנונית, בשנות ה-50 של המאה העשרים, זאת בעקבות מלחמה גרעינית. בו בזמן, מבחינה טכנולוגית מדובר בעולם מתקדם יותר מזה שלנו. ובעיקר, מדובר בעולם גדול, מיושב והרוס.

תחושת הדיכאון אותה משרה Fallout 3, עם הנופים הקודרים וההריסות הבלתי-פוסקות, באמת מחלחלת עמוק ומשפיעה על חווית המשחק. יש מעט מאוד שמחה בעולם של Fallout, והרבה מאוד דיכאון. ברגעים מסוימים, מדובר במקבילה האינטראקטיבית של "הדרך" – ספרו הפוסט-אפוקליפטי של קורמק מקארתי.

מאז שזנחה את מלחמת העולם השנייה ועברה לטפל בתקופה מודרנית, סדרת Call of Duty מאוד אוהבת פצצות אטום. בשני המשחקים מתפוצצת לפחות בצצת אטום אחת, ובשניהם היא הורגת את השחקן – בלי שום דרך למנוע את ההתרחשות הזו.


זו גישה בה משחקים ממעטים לנקוט – טריק נראטיבי שאופייני יותר לסוף של סרט מאשר לאמצע משחק. עם זאת, התחושה הנוראית של צפייה בדמות בה שלטתם לפני רגע מתה מגל הדף או השפעות קרינה, וההבנה שזה לא מוות אותו ניתן למנוע על ידי ביצוע פעולות אחרות, היא לא תחושה נעימה, בלשון המעטה.

כמו בכל תחום, גם במוזיקה הפופולרית יותר והפופולרית פחות היחס לנשק הגרעיני הינו מגוון מבחינה סגנונית, אך די חוזר על עצמו מבחינה תימטית – פצצה גרעינית זה רע, שלום עולמי זה טוב. לא שיש בעיה עם התזה הזו ודי מעניין לראות כיצד כולם, החל מהמטאל האגרסיבי ועד האייטיז המסונתז, רואים בנשק היום הדין רעה חולה ואימתנית – לפחות עד שאביגדור ליברמן יקים להקה

להקת ההאבי מטאל הבריטית שהצטיינה בטקסטים פוליטיים, נתנה את דעתה גם באחד השירים המוצלחים יותר בנושא הגרעין, עם טייטל שאי אפשר לתהות בו וסולואים שהופכים את הראש לגראונד זירו. השיר הוא אמנם לא חלוץ בתחום כמו "War Pigs" של בלאק סבאת' ממנו הוא מושפע קשות, אך הוא בכל זאת נחרט לא פחות מטקסט פוליטי מוצלח אחר של ההרכב – "Sabra & Chatila".

המטאל כאמור מצטיין באמירה פוליטית וגם המימד הציורי שבתיאורי סוף העולם קסמה לו מאז ומתמיד ואין כמו איירון מיידן – אגדת מטאל אמיתית, כדי לתאר את הפחד והאימה מפני אותו ארמגדון כפי שעשו בקלאסיקה הזו, שעוסקת ב"בשר החרוך מהנפלם".

Orchestral Manoeuvres in the Dark ובקיצור OMD הצליחה ללכוד בשיר פופ מרתק, שרק אחרי שנים אפשר להודות עד כמה הוא מרגש, את כל זוועות השימוש בנשק גרעיני. השיר קרוי על שם המטוס שנשא את הפצצה הראשונה הגרעינית הראשונה שהוטלה בסוף מלחמת העולם השנייה ושם הפצצה, "Little Boy" מוזכר גם הוא בשיר. לישראלים, השיר בוודאי מוכר מהשימוש המבריק שנעשה בו ב"ואלס עם באשיר", בסצנה המזעזעת שבין ריקודים למוות

בשנות ה-80 הפחד העיקרי ממוות במוזיקה לפחות, היה מהיום שבו תגיע הפצצה ותקבור את כולנו. לכן גם שירי פחד מהאח הגדול וסתם מהמוות יוחסו לא מעט לפצצה הגרעינית, החל מ-"Everybody Wants to Rule The World" של Tears For Fears ועד השימוש הגאוני שמוריסי עשה בפצצה כדי לגמור את אומללותו האישית נטולת ההקשר הלאומי (מוריסי הוא דווקא פטריוט אנגלי שלא אחת יוחסה לו גזענות), כפי שעשה ב-"Ask" (כולל החזרה המשעשעת על צמד המילים "The Bomb The Bomb") וכמובן "Everyday Is Like Sunday" והשורה "Come on, nuclear bomb")

עמימות גרעינית היא לא רק מנת חלקה של מדיניות ישראל, אלא גם של המוזיקה הישראלית. אפשר לציין בגולת הכותרת את "שקיעתה של הזריחה" של פורטיס מ"סיפורים מהקופסא" (1987) שעסק עד הרגע שבו הפטריה הופיעה ואפילו את "ביום של הפצצה" האישי-לאומי שכתב דן תורן במקור לרמי קליינשטיין. לאיפה הילד היה את "אחד אלוהים" שעסק באוכלוסיה מופצצת ורעבה למים, ביום בו נפלו השמים, לאלג'יר היה את "פעמוני מאה" בתגובה לחגיגות "פעמוני היובל" בשנת ה-50 למדינת ישראל, שבו ישראל כולה היא עי חורבות, טיפקס נסעו לאירוויזיון עם "Push The Button" ואפילו באחרונה הוציא היוצר האלטרנטיבי תומר בן אפרים אלבום בשם "בצילה של הפצצה" כולל שיר הנושא האפוקליפטי.