ועידת הגרעין: לאיזו מדינה יש פצצה?

לאחר שחתם על אמנה היסטורית בין ארצות הברית לרוסיה, שתצמצם את מאגר הנשק הגרעיני של שתי המדינות בכ-30%, מתפנה נשיא ארצות הברית ברק אובמה לטפל בשאר העולם. מחר ומחרתיים הוא יארח בכירים מ-46 מדינות לוועידת גרעין שמטרתה למצוא דרכים חדשות למנוע הפצת ידע ונשק גרעיני. אמנם ארצות הברית ורוסיה מחזיקות בכ-90% ממאגר הנשק הגרעיני העולמי, אך ישנן מספר מדינות נוספות החברות במועדון האקסקלוסיבי הזה.

ישנן חמש מדינות שמוכרות באופן רשמי כבעלות נשק גרעיני על ידי האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני (NPT) – ארצות הברית, רוסיה, סין, צרפת ובריטניה. למרות שהאמנה נותנת לגיטימציה למאגר הנשק הגרעיני של המדינות הללו, מוסכם כי הן לא אמורות להגדיל את המאגר עד אין קץ. ב-2000 התחייבו חמשת המעצמות לנקוט בצעדים ברורים כדי להביא לסילוקו של הנשק הגרעיני שלהן. ואכן, רוסיה וארצות ברית חתמו בשבוע שעבר על אמנה חדשה לפיה הן יצמצמו באופן ניכר את הנשק הגרעיני שלהן בתוך שבע שנים.

ב-2008 הודיע נשיא צרפת ניקולא סרקוזי כי ארצו תשמור על מאגר הנשק שהגרעיני לשימוש על ידי צוללות ותחתוך בכשליש את מאגר הנשק לשימוש אווירי לכמות של כ-300 ראשי נפץ. מומחים מעריכים שלסין יש כ-200 ראשי נשק גרעיני טקטיים ואסטרטגיים, וכמות מספיקה של חומר גרעיני כדי להגדיל את המאגר שלה. סין, שהצטרפה ל-NPT ב-1992, הבטיחה לא להשתמש בנשק הגרעיני שלה נגד מדינות לא-גרעיניות.

יחד עם זאת, חמשת המעצמות שומרות עדיין על חשאיות בנוגע לגודל מאגר הנשק שלהן, והדיווחים על המספר המדויק הם הערכה בלבד. ההערכות להלן מתבססות על ארגון יוזמת האיום הגרעיני (NTI ) - שמטרתו להפחית את הסיכונים בשימוש בנשק גרעיני, ביולוגי וכימי, ומניעת הפצתו בעולם.

* רוסיה: כ-14,000 ראשי נפץ גרעיניים, מתוכם כ-5,200 מבצעיים.
* ארצות הברית: 5,400, מתוכם כ-4,000 מבצעיים
* בריטניה: 200 ראשי נפץ פעילים.
* סין: 200 ראש נפץ אסטרטגיים וטקטיים
* צרפת: כ-350 ראשי נשק אסטרטגיים

צפון קוריאה: צפון קוריאה פרשה מה-NPT ב-2003, ושנתיים מאוחר יותר הבטיחה לנטוש את תכניות הגרעין שלה. אך מהר מאוד היא חזרה בה, וב-2006 ובמאי 2009 ביצעה ניסויים גרעיניים. כיום מסרבת צפון קוריאה לחזור לשיחות ששת המדינות עם דרום קוריאה, סין, יפן, רוסיה וארצות הברית, שנועדו למתן את שאיפותיה הגרעיניות. מומחים מעריכים כי לצפון קוריאה יש מספיק פלוטוניום לייצר שש עד שמונה פצצות.

הודו ופקיסטן מעולם לא חתמו על אמנת ה-NPT אך הצהירו על עצמן כמדינות בעלות נשק גרעיני. הודו מסרבת לחתום על האמנה בטענה שהיא בעלת מדיניות מפלה. בשנת 1974 היא ערכה את ניסוי גרעיני הראשון, מהלך שהוביל את שכנתה ויריבתה פקיסטן להאיץ את תכנית הגרעין שלה. במאי 1998, שתי המדינות הפגינו את היכולות שלהן בסדרה של ניסויים גרעיניים ההערכות לגבי מספר ראשי הנפץ הגרעיניים שברשות הודו ופקיסטן מבוססות על הכמות המשוערת של חומר גרעיני מועשר שברשותן. ככל הנראה, הודו הפיקה פלוטוניום בכמות המספיקה ל-100 ראשי נפץ לפחות, והרכיבה 40 עד 50. לעומת זאת, פקיסטן משתמשת באורניום מועשר ברמה מאוד גבוהה, וכיום יש באפשרותה לבנות 24-48 פצצות. לפי טענת ארצות הברית, סין סיפקה לתכנית הגרעין הפקיסטנית חומרים, ידע מדעי וסיוע טכני. בגלל המצב בפקיסטן משקיפים בינלאומיים חוששים כי יעלה בידם של טרוריסטים להשיג חומר גרעיני שבאמצעותו יוכלו לבנות פצצה "מלוכלכת".

* הודו: 40-50 ראש נפץ.
* פקיסטן: עד 48 ראשי נפץ גרעיניים.

בשבוע שעבר פורסם כי פרשנים בריטיים מעריכים כי ישראל היא מעצמת הגרעין השישית בגודלה בעולם. מומחים של המגזין הביטחוני "ג'יינס" מאמינים כי בידי ישראל בין 100 ל-300 ראשי נפץ גרעיניים. המכון הבינלאומי ללימודי אסטרטגיה בלונדון מעריך כי לישראל יש עד 200 ראשי נפץ גרעיניים שיכולים להיות מורכבים על טילי קרקע-קרקע לטווח קצר יריחו 1, וכן על טילי יריחו 2 לטווח בינוני.

ישראל מעולם לא ביצעה ניסוי גלוי בנשק גרעיני, וגם אינה מודה או מכחישה כי קיים ברשותה נשק כזה, אלא טוענת כי היא לא תהיה המדינה הראשונה במזרח התיכון שתכניס נשק גרעיני לאזור. על פי הדיווח, ישראל היא מעצמת הגרעין היחידה במזרח התיכון שיש לה תכנית גרעינית כבר משנות ה-50'. ההערכות על מאגר הנשק הגרעיני של ישראל מבוססות בעיקר על יכולת יצור הפלוטוניום של הכור בדימונה.

אירן חתומה על ה-NPT מאז 1970 כמדינה שאינה מחזיקה בנשק גרעיני, אך יש ברשותה כורים להעשרת אורניום שלטענתה משמשים לייצור אנרגיה. במערב חושדים כי אירן מנסה לפתח אמצעים ליצירת פצצות אטום, לאחר שבעבר היא הסתיה מהסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית את מתקניה הגרעיניים. כיום מוטלות על אירן סנקציות בינלאומיות בשל סירובה להפסיק את העשרת האורניום, וארצות הברית מקדמת במועצת הביטחון של האו"ם סבב נוסף של סנקציות.

סוריה: סוריה חתומה על ה-NPT כמדינה שאינה מחזיקה בנשק גרעיני. בספטמבר 2007 בוצעה תקיפה אווירית על מה שארצות הברית טענה היה אתר בנייה של מתקן מחקר גרעיני הדומה למתקן יונגביון שבצפון קוריאה. המבצע יוחס לחיל האוויר הישראלי. לדברי גורמי מודיעין, האתר היה כור גרעיני שסוריה לא הצהירה עליו. לפי הערכות, צפון קוריאה וסוריה החלו בשיתוף פעולה גרעיני ב-1997. בחקירה של פקחי או"ם במדינה התגלו שרידי אורניום גם באתר שהופצץ וגם בכור המחקר הגלוי של סוריה. לפי סבא"א, סוריה אינה מספקת הסברים מספקים בנוגע לסוג המתקן שנהרס ופעולות הרכש הקשורות לתכנית הגרעין שלה.

בלארוס, קזחסטן ואוקראינה ירשו מברית המועצות כלי נשק גרעיניים לאחר שהמעצמה התפרקה ב-1991, אך החזירו אותם לרוסיה והצטרפו ל-NPT כמדינות שאינן גרעיניות. דרום אפריקה פיתחה ופירקה בחשאי מספר קטן של ראשי נפץ גרעיניים והצטרפה ל-NPT ב-1991. לעירק היתה תכנית גרעין פעילה לפני מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, אך היא אולצה לפרק אותה תחת עיניהם הבוחנות של פקחי האו"ם. נפילתו של סדאם חוסיין לאחר פלישת ארה"ב למדינה ב-2003 הפסיקה לחלוטין את כל מאמצי המשטר העירקי בתחום הגרעין. לוב הפסיקה מרצונה את מאמציה החשאיים לבניית נשק גרעיני בסוף 2003. ארגנטינה, ברזיל, דרום קוריאה וטיוואן גם הפסיקו את תכניות הגרעין שלהן.

ארצות הברית הציבה כלי נשק גרעיניים בשטחן של שש מדינות חברות נאט"ו: בלגיה, גרמניה, איטליה, הולנד, טורקיה ובריטניה. על פי הארגון יוזמת האיום הגרעיני (NTI ), מספר ראשי הנשק מגיע לכ-350.