ההסכם בין ארה"ב לרוסיה, בנוגע לצמצום מאגר הנשק הגרעיני, מהווה ציון דרך משמעותי, אך הוא לא מבטיח חזרה מוחלטת לעידן שקדם להירושימה, נגסקי ותקופת "מאזן האימה" הגרעיני. מדובר בצמצום של 30 אחוזים בלבד במספר ראשי הנפץ הגרעיניים ומשגרי הטילים שבידי וושינגטון ומוסקבה. ההסכם מותיר בידיהן לא פחות מ?1,550 ראשי נפץ.
ועדיין, זהו הישג לא מבוטל. לא רק שאובמה ומדבדב התגברו על משוכות שנגזרו מטבעו האסימטרי של הכוח האסטרטגי שברשותם, אלא הם המחישו את מחויבותם לתרום ליציבות המערכת הבינלאומית. אמנם נותרו מוקדי מחלוקת במערכת היחסים האמריקנית?רוסית (כולל סוגיית זכויות האדם ברוסיה והתגייסות הקרמלין לסנקציות נגד טהרן), אך ההסכם מסייע להתקדם בנתיב של חיפוש מכנה משותף. לשם כך מוכן הממשל לעצום עין לנוכח הפרתן של זכויות האדם ברוסיה, ולהעניק למשטר הכוחני ברוסיה יד חופשית, גם אם לא באופן מוצהר, לפעול בזירת הקווקז.
מבחינה זו הסכם פראג הוא בבואה של סגנון פעולתו של אובמה במרחב הגלובלי. שכן, עולמו של אובמה הוא עולם של קואליציות ופשרות, של עיסקות חליפין בדרך לגיבושן של הבנות ושותפויות חלקיות, הרחוקות מטוהר ערכי או אידיאולוגי.
טוב שנתניהו לא ישתתף בוועידה
בניגוד קוטבי לקודמו בבית הלבן, שנצמד למסכת אמונותיו וערכיו ולא היה מוכן לשיח עם "ציר הרשע" של המדינות הסוררות, אובמה רואה תמונה מורכבת בהרבה של הסביבה הבינלאומית. במרכז חשיבתו ניצבת מטרה אחת: הבטחת היציבות הגלובלית בכלל וכינון יציבות בגזרת המפרץ הפרסי בפרט.
על רקע שאיפתו להתחיל כבר ב?2011 בתהליך פינוי הכוחות האמריקניים מעיראק (וב?2012 אמור גם הכוח האמריקני שבמסגרת נאט"ו באפגניסטן להתפנות), מתחוורת להיטותו לכונן - כמעט בכל מחיר - תשתית של יציבות אזורית, גם אם ישראל היא זו שנתבעת לשלם מחיר למען מימוש היעד. ופה ישראל מצטרפת לתמונה הגדולה. שכן לשיטתו המפתח ליציבות, שתאפשר לו להסיג את כוחותיו ללא חשש שהחלל שיותירו יתמלא על ידי כוחות רדיקליים, טמון בשותפות בין ארה"ב לבין העולם המוסלמי המתון. שותפות זו אמורה למנוע את קריסת אבני הדומינו המקומיות לאחר שיתנתק מן החזית העיראקית והאפגנית.
זו בעצם "אסטרטגיית הקשר" הכוללת שלו, והיא שניצבת ביסוד המשבר עם ישראל. מכאן גם נגזרת ההתקרבות לסוריה. אובאמה רוצה לנטרל אותה כגורם שעלול לחבל בחזון עיראק היציבה לאחר השלמת הנסיגה האמריקנית.
מגמות אלה קשורות גם לכינוסה של "ועידת הגרעין" בוושינגטון מחר. העובדה שהתכנסות זו תכלול נדבך ערבי רחב, והעובדה שסדר היום שלה עתיד ליצור זיקה בין המאמץ למנוע תפוצה גרעינית לבין חיזוק הסנקציות נגד איראן, עלולה להוליד זיקה חדשה, מסוכנת מבחינת ישראל. מדובר בזיקה בין נכונותו של המחנה הערבי הסוני להעניק גיבוי לסנקציות נגד איראן, לבין התנאי שהמחנה הזה עלול להציב בתמורה. הכוונה לתביעה - שביטוייה הראשונים כבר נשמעו - כי ישראל תסיר את מסך העמימות הגרעינית המסורתית שלה. מבחינה זו טוב עשה נתניהו כשהחליט לוותר על השתתפותו בכינוס, העלול להותיר את ישראל חשופה מול מתקפה ערבית.