פסגת ההגרעין שתתכנס בוושינגטון ביום שני מעמידה בפעם הראשונה את נשיא ארצות הברית ברק אובמה בראש יוזמה מדינית בטחונית כלל עולמית, כזו עם פוטנציאל להיכנס לספרי ההיסטוריה. אובמה רוצה להכתיב תכנית ארוכת טווח לצמצום מספר ראשי הנפץ הגרעיניים בעולם ולהגברת השליטה והבקרה על מתקני הגרעין. למרות שברחבי העולם התבוננו בהתלהבות מהולה בהשתאות באובמה זורק את הרפובליקנים מהבית הלבן, הרי שקבלת הפנים לה הוא זכה היתה רצופה בהשפלות קטנות מצד רוסיה של פוטין, דרך סיבוב פגישות מביך ביפאן וסין ועד ההשתלחויות של נשיא אירן.
עוד לפני הוועידה הציב אובמה את עצירת תכנית ההתגרענות האירנית במקום גבוה ביותר בסדר העדיפויות של הבית הלבן. למרבה האירוניה, דווקא ההחלטה הזו, והעידוד השקט אך הנחוש של ישראל, הופכים את תכנית הגרעין של אירן למהלך שובר שוויון עם סכנות אסטרטגיות מרחיקות לכת. נדמה שאין צורך לפרט שוב את הסכנה מנשק גרעיני בידי ממשל האייטולות, לשימוש או להפצה. אבל היבט נוסף ומאיים לא פחות הוא העובדה שהצלחה אירנית להשיג נשק גרעיני למרות נחישותו של אובמה תהיה הישג גדול שבעתיים, צבאי ודיפלומטי. במזרח התיכון רדוף הכבוד ומלחמות הדת, לא בטוח שהדק גרעיני יהיה שווה לאחמדיניג'ד יותר מהידיעה שהוא ניצח את נשיא ארצות הברית. הפסד אמריקני במאבק הזה יהיה גם תעודת פטירה חתומה לתפקיד השוטר הטוב ומגן הדמוקרטיה.
הולך על חבל דק
בימים הקרובים אובמה ישחק באש. לכל בר דעת ברור שהוא אינו יכול להרשות לעצמו הרפתקה צבאית נוספת שעה שצבאו מתבוסס בבוץ של עירק ואפגניסטן. מאידך, אובמה גם לא יכול להרשות לעצמו אירן מגורענת בנקודת הזמן הזו. ההשלכות מרחיקות לכת, החל מקריסת הברית הערבית-אמריקנית בין מצרים, סעודיה, ירדן וארה"ב ועד אובדן מוחלט של מאזן האימה בין הבית הלבן לבין העולם. שתי האופציות גרועות אבל אחת אינה הפיכה ומשנה את הסטטוס קוו שנוצר מאז מלחמת העולם השניה.
מתוח בוושינגטון בימים אלו. פריחת עצי הדובדבן צבעה אמנם את הבירה האמריקנית באביב ססגוני, אבל מצבו של הנשיא מדלג מדי יום מצל"ש לטר"ש. אחוז אובססיה לעשות היסטוריה, אובמה נתקל כל העת בבעיות הקטנות-גדולות של העולם האמיתי. אישור רפורמת הבריאות לא יציל את הנשיא בבחירות אמצע-הקדנציה בסתיו הקרוב ולמרות הבטחות הבחירות חיילי ארה"ב לא בכיוון יציאה מעירק ובאפגניסטן המלחמה רק מסתבכת. את האמריקאים לא עינינה ולא מענינת מדיניות החוץ של הממשל עד שהם נאלצים לשלם את מחיר הכשלונות. ספק אם אובמה רוצה לעשות היסטוריה ולהיות הנשיא שבזמן המשמרת שלו אירן זוכה להצטרף למשפחת מעצמות האטום. ספק אם הוא יצליח למנוע את זה. אין ספק, שהוא יודע את זה.