קצת לפני חג הפסח, בעיתוי מצמרר אשר נודע, בדברי ימי עמנו, כזמן של עלילות דם נוראות נגד יהודי הגולה, הופץ במועצה לזכויות האדם של האו"ם תזכיר רשמי המאשים את ישראל ברצח פלסטינים לצורך מכירת האיברים שלהם בשוק העולמי.
אם חשב מי מאיתנו כי רק בעולם הישן יכלו אנשים להאמין כי יהודים רוצחים ילדים נוצרים ומוסלמים כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לפסח, וכי בעולם הנאור לא נותר לנו כי אם להסביר לגויים שבישראל נוסעים לא רק על גמלים ומבשלים לא רק על מנגל, בא התזכיר של הנציבה העליונה לזכויות אדם והזכיר לנו את המציאות.
לפי המסמך - שהמדינות החברות במועצה הבינלאומית החשובה קיבלו אותו בשוויון נפש, כי הן הרי מכירות את היהודים לא מהיום - מבצעת ישראל את מעשי הרצח הללו במסגרת "טיהור גזעני" שהיא מקיימת ב"בית הכלא הגדול בעולם", הלוא הוא שטחי הרשות הפלסטינית. אלו שטחים שאנחנו סברנו, לתומנו, שנפטרנו מן השליטה בהם עוד בהסכמי אוסלו עליהם השלום.
בניגוד לעלילות של האנטישמים הישנים, שהיו נמסרות מפה לאוזן וניזונות מן ההמונים המוסתים, העלילה החדשה מודפסת למשעי בתזכיר מפורט מאוד, מנוסח היטב ורשמי למהדרין. הקורבנות הפלסטינים, כך כתוב שם בפירוש, נחטפים על ידי הרשויות הישראליות ומומתים באופן שיטתי, בהשתתפות מרכזי רפואה ישראליים, רבנים וכוחות צה"ל. האיברים הפנימיים, הנאספים מתוך גופותיהם, מהווים מקור לעושר כספי עצום שהכלכלה הישראלית משגשגת בזכותו - ובסופו של דבר מוטל על חיילי צה"ל לקבור את הגופות ולהעלים אותן.
העלילה המזוויעה הזאת, על כל הגיחוך והחלחלה שהיא מעוררת, אינה ממש מקורית או חדשה. אולם העובדה שהיא נדפסה בתזכיר רשמי של האו"ם, והועתקה על ידי משרד הנציבה העליונה לזכויות אדם מבלי שנבדקה, כמקובל, ואף הופצה בקרב חברות המועצה לזכויות אדם תוך רמיסה של זכויות האדם היהודי העלול להיפגע מכך, צריכה להילמד על ידי מדינת ישראל. ואין ימים ראויים ללימוד הזה יותר מימי סדרת החינוך הלאומית, המתקיימת מדי שנה בשבועיים שאנו נתונים בתוכם כעת.
ישראל מסוגלת להגן על עצמה
נוראי הוד הם ימי סדרת החינוך הזאת: מחג החירות, חג היווצרות עם ישראל ההיסטורי, אל יום הזיכרון לשואה, וממנו אל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ואל יום העצמאות. יש המשלבים בתוך הרצף הזה גם את חג המימונה, שעולי צפון אפריקה מייצגים בו את העולים מכל התפוצות בכל הזמנים, ויש הממשיכים את הסדרה עד יום שחרור ירושלים ויש"ע, ואף עד חג מתן תורה, החל שבוע אחרי יום ירושלים ומציין את השלמת החירות הפיזית על ידי החירות הרוחנית.
כך או כך, אלה ימים של שמי אביב צחים, פריחה מרנינה, דגלי כחול לבן מתנפנפים ברוח ושירים עבריים יפים בכל תחנות הרדיו. וכך או כך, מתנפנפים בכחול לבן גם כל הלבבות. ונפש יהודי הומייה - בין שחתמה על העצומה הקוראת לנשיא פרס להחליף את "הקואליציה הימנית דתית" ב"קואליציה שפויה וראויה" ובין שלא חתמה עליה וגם אינה מתכוונת לחתום.
ואמנם, אך נשמעה הכרזתו של סלאם פיאד כי המדינה הפלסטינית נבנית בימים אלה לבנה אחר לבנה ו"לשנה הבאה בירושלים הפלסטינית" - ומיד נשמעה מתוככי ישראל, כמו הד בלתי נמנע, קריאה להגביר את קצב ייצור הלבנים שאנחנו מספקים לפלסטינים, שאם לא כן "תפרוץ אינתיפאדה שלישית"; ולהפסיק להרגיז את הנשיא אובמה, שאם לא כן הנשיא אובמה יתרגז; ולהפסיק להתפעל מהישגי ממשלתו בת השנה של בנימין נתניהו, כי מה שווים כל ההישגים אם הנשיא אובמה מתרגז.
אבל בכל זאת, גם אם עלילת האומות המאוחדות על אודות חיילי צה"ל הרוצחים פלסטינים כדי לשדוד את איבריהם מתירה את דמנו בדיוק כפי שהעלילות הישנות התירו את דמם של יהודי פראג ודמשק - היא גם מסייעת לנו, בינות ימי החג והזיכרון המרגשים האלה, לשמוח שהיום אנחנו כבר מסוגלים להגן על עצמנו לא רק מפני הקמים עלינו, אלא אפילו מפני רוגזו של הנשיא אובמה.