לאחרונה שמענו על תוכנית מצוינת של משרד החינוך, לשלב את סיפור עיירות הפיתוח בלימודי ההיסטוריה והגיאוגרפיה. התרומה החלוצית האדירה של מה שהפך ברבות הימים ל"פריפריה" ראויה ללימוד קבוע שיעלה על נס את מקומן המכריע של הערים והעיירות שהוקמו בעשור הראשון להקמת המדינה, אבל מעולם לא זכו להילה החלוצית שאחרים קיבלו. תחת זאת נוסף להם התואר "פיתוח", שקיבל משמעות מזלזלת של טעוני טיפוח מתמיד.
מעניין שדווקא ב"פריפריה" יש שליטה מוגבלת לקומיסרי התרבות (שרובם נמצאים אתם יודעים היכן), וציונות, התנדבות ושירות צבאי נחשבים לערכים בסיסיים שיש להתגאות בהן. אה, גם המסורת היהודית היא עניין טבעי במקומות האלה.
בצד הבעיות שאין לטאטאן, צריך לזכור את ההצלחות הכבירות: הערים באר שבע, אשדוד, אשקלון ועוד - שראשיתן היתה מצער ואחריתן שׂגתה מאוד. יש לשאוב מהן עידוד ואמונה לכלל המפעל הציוני, שלמרות יד העיתים שחלה בו - לא נסתיים.
המפעל הציוני החשוב שנעשה באזורי הס?פ?ר נדחק והודר לשולי ההיסטוריה הישראלית מסיבות רבות - אנשי הספ?ר לא עמדו בצמתים ה"נכונים" כדי להיכנס לתוכניות הלימודים או לסדרי העדיפות הראויים.
עד היום מתקיים בישראל שיח מקביל שלא תמיד נפגש - אחד למרכז ואחד ל"פריפריה". מבחינה זאת, יש בתוכנית הלימודים החדשה משום תיקון עוול היסטורי. הצבתן של ערי ועיירות הפיתוח בתוכניות הלימודים קשורה עם הרוח הערכית החדשה במשרד החינוך.
מהפכה ערכית במשרד החינוך
בכלל, קמעה קמעה מתחוללת מהפכה ערכית במשרד החינוך. לאחר שנים של אינדוקטרינציה פוסט? ציונית שהותירה את החינוך הממלכתי חשוף למתקפה אינטלקטואלית משוכללת של השמאל הרדיקלי הישראלי והעולמי, נשמעת מנגינה אחרת, ישנה יותר, שסולקה בבושת פנים בעשורים האחרונים, וכעת מושבת בבהירות אל השיח המרכזי במערכת החינוך.
הכוונה לחינוך לערכים. לא רק ערכים כלליים, אוניברסליים, אלא ערכים יהודיים וציוניים המאפיינים את רצון הרוב המוחלט של אזרחי הארץ הזאת. הערכים הללו בוזו בשיח התקשורתי, האקדמי והפוליטי ותויגו במילים שנלקחו מהלקסיקון האורווליאני כמו "מיליטריזם", "פשיזם", "אינדוקטרינציה", "לאומנות" ושאר כינויים ידועים מבית המדרש הבולשביקי לדה?לגיטימציה. חצוף אחד אף כינה את שר החינוך הנוכחי "נציגו של אחמדינג'אד בשולחן הממשלה".
אכן, למגינת ליבם של קומיסרי התרבות האמיתיים, גדעון סער מביא משב רוח אינטלקטואלי מרענן אל משרד החינוך. למרות מחאותיה של שלום עכשיו, הוא הופיע בוועידה השנתית של תנועת "אם תרצו" ודיבר על כך שהוויכוח המרכזי היום בחברה הישראלית אינו מתקיים בין ימין לשמאל אלא בין ציונים ללא ציונים. סוף הסיפור. "אנחנו הרוב", אמר סער, "בוודאי בציבור היהודי - יותר מ?90 אחוזים", אם כי "אין בשיח הציבורי כיום אקוויוולנטיות למצב הזה".
הנחת היסוד של המחנה הגדול שסער מייצג היא שמלחמת העצמאות לא תמה. היא נמשכת בדרכים אחרות, אינטלקטואליות, רוחניות, ערכיות. אכן, התשובה למתקפה שישראל עומדת מולה בתקופה האחרונה היא חיזוק הזהות היהודית והציונית של הציבור. לא לחינם סולק החינוך לערכים ציוניים ויהודיים בחינוך הממלכתי בעשורים האחרונים, משום שזהות יהודית אינה הולכת עם חלוקת ירושלים, וזהות ציונית אינה שרה שירי הלל למשתמטים משירות צבאי. אגב, בשנה הבאה עומדים ללמוד פרקי אבות בכל כיתות ח' בחינוך הממלכתי, ואולי גם לימוד על פה של קטעי תנ"ך יושב לתוכניות הלימודים.
אין תימה שאנשי ה"שיחדש" (כך כינה אורוול את השפה הטוטליטרית), אלה שעבורם מלחמה היא שלום וציונות היא לאומנות ופטריוטיות היא עניין רצוי כל זמן שנמצאת בצד הערבי - נזעקו נגד המגמות החדשות של משרד החינוך: הוא הרי מדבר על חינוך למורשת ישראל, על ציונות, ערכי מולדת, ממש כמו פעם.
והם לא ייתנו לזה לעבור, לא אחרי שסיממו אותנו עם הערך היחיד המקודש בעולמם: השלום, שהפך לבדיחה עצובה, בעוד שאר הערכים המכריעים גורלה של אומה זוהמו והושחתו לבלי הכר.