ארצות הברית והפצצה האירנית

לאחר שנכזבה התקווה שמועצת הביטחון תחליט להטיל עכשיו סנקציות נגד אירן ושההחלטה בעניין נדחתה כנראה ליוני 2010, ולנוכח ההבנה שסנקציות אלה יתבררו כחלשות ובלתי יעילות, נראה כי היוזמה הדיפלומטית של הנשיא אובמה הולכת ומתמוססת.

כשמביאים בחשבון את התקדמותה העקבית של אירן בייצור חומר בקיע, את העבודה על פיתוח ראש נפץ גרעיני ואת השיפור יכולותיה בתחום פיתוח טילים ארוכי טווח, לצד הציפיות הנמוכות שמשהו מכל זה יחזק בקרב ממשל אובמה את ההבנה בצורך לנקוט בסופו של דבר בפעולה צבאית נגדה, ניתן לזהות שינוי כיוון בחלק מהשיח המתקיים בנושא זה.

במקום להתמקד בכישלון הצורב בריסון שאיפותיה הגרעיניות של אירן, יש הטוענים שהגיע הזמן להמשיך הלאה. ובמילים אחרות, לאמץ אסטרטגיה שהוכיחה את עצמה כבר במקרים אחרים בעבר: "הכלת" אירן גרעינית.

האם תוכל ארצות הברית "להכיל" אירן גרעינית? התשובה לשאלה זו מורכבת משני רבדים: הרובד הראשון הוא אמינותה של ארצות הברית מול אירן. הרובד השני הוא "ההלכה" עצמה, או מה בעצם מכילים.

הכלה ( containment) והרתעה של יריב מותנים בהכרח ביכולתה של מדינה לשגר לעבר מדינה יריבה איומים אמינים בדבר ההשלכות הצפויות של התנהגות מסוימת של היריבה. מבחינה זו, התפיסה לפיה ארצות הברית תצליח "להכיל" אירן גרעינית אינה מנותקת ממה שהתרחש במהלך השנה האחרונה, במסגרת היוזמה הדיפלומטית שאובמה ביקש לקדם עם אירן למן היום הראשון לכהונתו. בהקשר הזה, הלקח שאותו למדה אירן מממשל אובמה הוא, שבעוד שאיומים בדבר התוצאות החמורות שיהיו למעשיה המתריסים של אירן הושמעו שוב ושוב, הרי שבפועל היו מעט מאוד השלכות מעשיות, אם בכלל. אירן נוכחה לגלות שארצות הברית מציבה קווים אדומים ותאריכי יעד, שבפועל מתבררים כחסרי כל משמעות.

ארצות הברית חיבלה ביכולתה להציב איום אמין, בכך שהבהירה שאין לה כוונה לנקוט פעולה צבאית בשל מעורבותה הנרחבת בעירק ובאפגניסטן, ושהסכמה רחבה לצעדי הענישה חשובה לה יותר מאשר הפגנת נחישות מול איראן גם במישור הכלכלי. לאור זאת, האם כשאירן תהפוך לגרעינית ארצות הברית תצליח אז להקרין נחישות?

בעוד שקשה להרתיע מדינה מלקדם תוכנית גרעינית בתוך גבולותיה, הרי שזה עניין שונה לחלוטין בהינתן תרחיש שבו אירן שוקלת לתקוף מדינה אחרת. במקרה כזה, האיום בהשלכות חמורות מצדה של ארצות הברית יראה בכל זאת כאמין. יש מקום להניח שזהו אכן המצב. הבעיה היא שהתקפה גרעינית אפשרית מצידה של אירן אינה הסיבה העיקרית לדאגה בכל הקשור להפיכתה למדינה גרעינית.

התיאור דלעיל מוביל לרובד הניתוח השני. השאלה מה ארצות הברית עשויה "להכיל" תלוי בשאלה מה אירן תבקש להשיג באמצעות יכולתה הגרעינית. מאז שמשבר הגרעין התחיל להתפתח בשנת 2002, אירן נוכחה לגלות שהדרך הטובה ביותר לקדם את מטרותיה היא בנקיטת צעדים זהירים, גם אם הדבר דורש קצת יותר זמן. לזהירות האיראנית יתרון כפול: היא מקטינה את הסיכון שפעולה אחת בודדת תעורר תגובה חריפה מדי מצד שחקניות בינלאומיות חזקות; ובנוסף, אירן הרגילה את הקהילה הבינלאומית לקבל את המציאות החדשה אשר התהוותה בשטח. בשונה מצפון קוריאה, אירן אינה נוטה ליצור משברים או ללכת על הסף והיא נמנעת מיצירת פרובוקציות עד ש"תבדוק את השטח".

אירן צפויה לאמץ גישה זו גם כמדינה גרעינית. אם מקבלים את ההנחה שאירן חותרת להשגת יכולת גרעינית צבאית במטרה לחזק את מעמדה ואת יכולת ההשפעה שלה על המזרח התיכון, ושהסבירות שהיא אכן תשתמש בנשק גרעיני כלפי אחת משכנותיה נמוך יחסית, הרי שאיראן לא תיטה לחצות קו ברור בתחום הגרעיני העלול לגרור תגובה גרעינית. תחת זאת, איראן תעדיף להמשיך לפעול בדרכים עקיפות, הנשענות באופן פסיבי על הדימוי של יכולת גרעינית שתשיג להדגשת מעמדה האזורי החדש.

אם כן, כיצד עוצרים את אירן והאם הגיוני לדבר על "הכלה" בהקשר של תרחיש שכזה?

בהתאם לתרחישים הצפויים מאירן גרעינית, ולא ממתקפה גרעינית, הרי שארצות הברית, מתוך הכרה בחוסר יכולתה להשפיע השפעה כלשהי על אירן, צפויה למרבה הצער לחפש תשובות במקום אחר. כמו למשל, באמצעות סימון הסכסוך הישראלי-פלסטיני כמקור המתחים והבעיות באזור.

עד שלארצות הברית לא יהיו תשובות אמיתיות להכלת סוגי איומים אירניים אלה, אין ערך רב לדיבורים על יכולת "ההכלה" האמריקאית של אירן גרעינית. "הכלה" בוודאי איננה "פתרון" להשלכות החמורות הנובעות מהפיכתה של איראן למדינה גרעינית.

* הכותבת היא חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי, הדברים פורסמו במסגרת סקירה של המכון, גיליון 171.