פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הסבך המדיני: לאן אנחנו הולכים?

      בתום ביקורו בארה"ב נכתב באחד העיתונים שבנימין נתניהו תהה "מה הם רוצים ממני?". השאלה היא בהחלט שאלה, כלומר מה וושינגטון באמת רוצה, ומדוע?

      לחלק הראשון של השאלה ניתנה התשובה בדמות הדרישות שאובאמה הציג, אך באשר לחלקה השני, כלומר הסיבות לדרישות, יש אולי יותר מהסבר אחד. פרשנים בוושינגטון מעלים את ההשערה שהנשיא מגביה בכוונה את להבות המשבר עם ישראל כדי לקדם את אסטרטגיות ההתקרבות שלו לעולם הערבי והאיסלאמי, אסטרטגיות שנתן להן ביטוי ברור מיומו הראשון בבית הלבן. הוא אמר זאת גם בנאום קהיר שלו, ועוד קודם לכן, בנאום ההשבעה, שכלל את המשפט " אנחנו מבקשים להתקדם עם העולם המוסלמי בדרך חדשה המבוססת על אינטרסים משותפים והערכה הדדית".

      כלומר, יש החושבים כי המניע האמיתי של הממשל במשבר המלאכותי עם ישראל הוא לא, או לא רק, ריצוי הצד הערבי כדי להביאו ל"שיחות הקירבה", אלא מינוף המשבר לצורכי קידום האסטרטגיה של התקרבות בין אמריקה לעולם האיסלאמי. ייתכן, כמובן, שיש הפרזה בתיאוריות הנ"ל ושהממשל אכן מאמין שיש בידו להביא להשגת הסכם ישראלי?פלשתיני "תוך שנתיים", ולכן עליו להפגין, לפחות בשלב זה, נטייה גוברת לטובת העמדות הפלשתיניות.

      אחד מבכירי ממשל הנשיא קלינטון טוען כי הממשל חותר לגבש תוכנית שלום משלו, להבטיח את תמיכת הערבים ולהגישה לישראל כ"סניגורם של הערבים במקום של ישראל". כך או אחרת, הארת הפנים לערבים היא "חסרת תקדים", כפי שמודה אפילו ג'יימס זוגבי, התועמלן האמריקני?ערבי הידוע.

      ביקורת גם בתוך ארה"ב

      מאידך, בחלק מהעיתונות האמריקנית ובקונגרס גוברת הביקורת על הממשל. הפרשן תום פרידמן איננו חוסך, כידוע, את ביקורתו מישראל. אך גם הוא התריע על הניסיון לקשור בין מעשיה של ישראל לשלום חיילי ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן. אחרים מסתייגים מהתבטאויות שניתן לפרשן כאימוץ הנרטיב הערבי, כלומר ש"העקשנות" הישראלית היא הסיבה לסכסוך.

      גם מה שהתפרש כהתנהגות משפילה כלפי ראש הממשלה עורר ביקורת בתקשורת האמריקנית ובקונגרס - וכנראה שבשל כך, וגם כדי למנוע צניחה בתמיכה היהודית בממשל, הזדרז יועצו הפוליטי הבכיר של הנשיא, דיוויד אקסלרוד, להסביר שבעצם מדובר על "שיחת עבודה" בין שני חברים.

      אולם בכל מקרה, תוצאת הביניים היא הקשחה ברורה נוספת בצד הערבי, חוסר אמון בהתחייבויות אמריקניות בצד הישראלי (סקר שנעשה לפני הפגישה בין אובאמה לנתניהו מראה שרק תשעה אחוזים מהישראלים סבורים שהממשל אוהד את ישראל יותר מאשר את הערבים) ופגיעה בסיכוי שהתהליך המדיני בינינו לבין הפלשתינים יניב תוצאות חיוביות.

      ישראל טרם השיבה לתביעות האמריקניות. מוטלת עליה אחריות אדירה. עליה למצוא נוסחה שמצד אחד לא תשרת את אלה שמטרתם לחבל בקשר שבין ישראל לארה"ב, אך מצד שני גם לא תפגע ביסודות קיומנו הביטחוני והלאומי.

      ישראל אולי תציע מחוות מוצהרות וצעדים לא מוצהרים - אך רצוי להעלות גם הצעות ויוזמות משלנו. אין אמנם כל ביטחון שהצעות אלה תתקבלנה על הממשל, אך הן עשויות להשפיע על דעת הקהל האמריקנית ולהפוך את ההידיינות לפחות חד?צדדית.

      ומה בזירה הפנימית? כשאישים במפלגת העבודה מאיימים בפרישה מהקואליציה "אם לא יתקדם תהליך השלום", הם מחזקים את טענות הצד הפלשתיני ומרחיקים את הסיכוי לקדם את התהליך בעצה אחת עם אמריקה. אין ספק: לישראל אינטרס אמיתי, ולו בגלל הסוגיה האיראנית, להגיע להבנות ולהסכמים עם אמריקה, אך גם עם העולם הערבי, כולל הפלשתינים. וזאת, למרות היעדר הנכונות מצד הפלשתינים לסיים את הסכסוך ואפילו להכיר בישראל כמדינת הלאום היהודי. שלום אמיתי, כמו במערב אירופה, הוא כנראה מאיתנו והלאה, אך גם בהסדרי ביניים ארוכי?טווח אין לבחול, ואלה אולי כן ניתנים להשגה.