שלושה בדירה אחת

נראה שאלוהי המשפטים המעצבנים שמרו את הארסנל הטוב ביותר שלהם כנגד אוהבי חיות. הנה, למשל, הקביעה המלבבת: "כולה כלב, אני לא מבין למה אתה לא יכול למצוא מישהו שישמור עליו שבוע ולנסוע לחו"ל", או "למה אתה כל כך ממהר לחזור הביתה? מה הבעיה שיתאפק עוד קצת?". הקינוח, כמו תמיד, מגיע בסוף, תרתי משמע: "אה, הוא היה בן 15. נו, זה גיל מופלג. בטח היו לו חיים טובים".

המשפט האחרון הוא המקומם ביותר, בין היתר משום שאותו, בניגוד לשניים האחרים, שומעים לא מעט גם מאנשים שמחזיקים בחיות מחמד ואוהבים אותן אהבת נפש. זוהי סוג של נחמה שלעולם תכוון כלפי אחרים ואף פעם לא אל עצמך. תסמכו עלי, כשאתה רואה את הסוף אתה לא מחשב את השנים הטובות שהיו לך ולו. היית נותן הרבה כדי שזה יימשך. הקלה? לא מרגישים אף פעם, גם לא אם הוא מתקרב ל-20.

פעמיים בתוך ארבעה חודשים זכיתי בתענוג שלא הייתי מוריש גם לשונאי הגדולים ביותר (ורק שתדעו, אני טיפוס כל כך משעמם, אפילו שונאים גדולים אין לי). בנובמבר הרדמתי את אחד הכלבים, בן 15.5, ובתחילת מרץ את השני (13). הם חיו יחד יותר מעשר שנים, ולכן לא מפתיע שלאחר לכתו של הראשון, השני חטף שברון לב ונתן לגידול שדגר אצלו במשך חודשים רבים להתפרץ עד שנכנע לגמרי. ההלם האמיתי מגיע במקרים כאלה אחרי סיבוב המפתח הראשון בדלת. "הלו, יש פה מישהו?", שאלתי את עצמי בחלל הריק. פתאום, דירה תל אביבית קטנטנה וחמימה מקבלת מימדים של ארמון רחב וקודרני. ככה זה כששלוש נשמות מצטמצמות לאחת בתוך זמן כל כך קצר.

כמובן שלכל שיחה שורבב המשפט המוכר ההוא מלמעלה. הם היו מבוגרים, טיפלת בהם יפה, זו פריבילגיה שיש להם ואין לבני אדם ובלה בלה. נגמר, עברנו את זה. אלא שאז, כמו מייקל קורלאונה, בדיוק כשחשבתי שאני בחוץ, משכו אותי בחזרה פנימה, שלפו לי עוד אחד מכיוון בלתי צפוי. "עכשיו יהיה לך יותר זמן לעצמך", אמרו לי אדריכלי המשפטים המעצבנים. כאילו, מה, אתם רומזים שעד עכשיו הייתי חסר חיים, שהקדשתי את כל הזמן הפנוי רק לכלבים, שניהלתי את לוח הזמנים שלי לפיהם?

טוב, נו, אז צדקתם, זה באמת היה ככה. כל הסירקולציה היומית שלי נעה סביב הכלבים. לפחות שתי יקיצות בלילה, גיחה מהעבודה באמצע היום כדי להוציא אותם, שיבה מוקדמת מבילוי לילי על מנת לוודא שחס וחלילה חיית החושך או המפלצת מלוך נס לא יגיעו לביקור פתע ויטרפו אותם. אולי באמת הגיע הזמן לשנות את זה. להלן, הכרזת העצמאות: לא עוד דוד רוזנטל השורץ והרובץ על הספה, כי אם חיית מסיבות ואורגיות פרועות לתוך הבוקר! את הדירה שלי אראה פעם או פעמיים בחודש, בשאר הלילות אקנן אצל אחרים! (אה, סליחה, אצל אחרות). מותר לי, אני צעיר, אני רק בן 35. 35 הוא ה-25 החדש!

אני בטוח שניחשתם את ההמשך. בדיוק חודש עבר ולא, לא הפכתי לז'ונגלר או לסרסור מסיבות פרוע. השינה? טובה, אל חמדו לאללה, אבל מלבדה כלום לא השתנה - אותו טיפוס משועמם שמדי פעם מדליק טלוויזיה כדי לראות האם, לשם שינוי, משהו טוב יתפוס לי את העין מתוך בליל הריאליטי המקושקש. ההבדל היחיד הוא שעכשיו אין לי את התירוץ לברוח מהחרא הזה לסיבוב בפארק. כנראה שזה לא הם, זה אני.

אני עדיין חושב עליהם, מסתכל על הפינה המיותמת שבה היו קערות האוכל והשתייה שלהם, תוהה איך זה שעברו שבועיים מאז שהייתה פה עוזרת, והסלון עדיין נקי. הבית חזר למימדים רגילים ולפעמים אני מתבייש להודות שהחופש הבלתי מוגבל, החירות מכל תלות, עושה לי טוב. ובכל הזמן הזה מרחפת ועולה בחלל האוויר שאלה אחת קבועה: מתי יגיע הזמן להכניס לפה כלב?