עצי הזית העתיקים בני 800 השנה בתל חברון חולים, אך גזעיהם העבותים עדיין מהממים ביופיים. גם שרידי החומות הבצורות של העיר הקדומה חברון, מלפני כ?4,500 שנה, עדיין מרשימים, אך הם מתפוררים ושיני הזמן נוגסות בהם. חברון המקראית, שבה מלך דוד בשבע השנים הראשונות למלכותו, עיר דוד הראשונה והמקורית, שבה משחו זקני השבטים את דוד למלך על כל ישראל קודם שעלה לירושלים - אינה מזכירה אפילו במעט את תאומתה המטופחת והמושקעת, עיר דוד שבירושלים. העזובה וההזנחה שוררות כאן. שודדי עתיקות עושים כאן כבתוך שלהם. איש כמעט אינו פוקד את אתר המורשת המובהק הזה, שבו החל צעיר בניו של ישי, רועה הצאן יודע הנגן מבית לחם, את הקריירה המלכותית שלו - למעט תושביו, מתנחלי תל רומיידה (אדמות ישי), שבתיהם משתרעים על חלק זעיר בלבד מהתל ההיסטורי.
פרופ' בנימין מזר, מבכירי הארכיאולוגים בישראל, הגדיר פעם את תל רומיידה כאחד משלושת האתרים החשובים לארכיאולוגיה המקראית, שני רק לירושלים, אבל הדבר לא שיפר בצורה ממשית את מצבו. יתרה מזאת: החפירות הבודדות שנערכו כאן לאורך השנים פירנסו חוקרים רבים, אבל מרבית הממצאים המרעישים שנחשפו בהן כלל לא הובאו לידיעת הציבור ונותרו נחלתם של כתבי עת מקצועיים.
ראשון חפר כאן פיליפ האמונד מאוניברסיטת פרינסטון בארה"ב, עוד בתקופה הירדנית, בשנים 1966-1964. האמונד חפר בשלוש נקודות שונות וחשף חומה מרשימה מתקופת האבות, אבל את החומה הזאת והחפיר המרכזי המאונך לה, "מפארים" היום ערימות אשפה ופסולת בנייה. גם שודדי עתיקות חמדנים פשטו על הנקודה הזאת ועשו בה כבתוך שלהם. במרכז חפיר סמוך שביצע כאן ארכיאולוג אחר ניתן למצוא שרידי פסיפס ביזנטי בצבע לבן, שלשודדים לא היה חפץ בו, והם ניתצו אותו.
בשנים 1986-1984 חפרה כאן משלחת נוספת בראשות אבי עופר מאוניברסיטת תל אביב. עופר חשף ממצאים רבים מהתקופה הישראלית - ההתנחלויות וימי בית ראשון. בחפירה של עופר הורחבה מעט חשיפת החומות ונתגלה מכתב ייחודי, שפרופ' עמיחי מזר, חתן פרס ישראל לארכיאולוגיה, מעיד עליו שהוא אחת התעודות החשובות והיחידות שהתגלו בארץ מתקופת הברונזה התיכונה (תקופת האבות). לוח האבן שעופר גילה כתוב בכתב היתדות והוא כולל רשימת קורבנות שהובאו או הוקרבו למלך העיר. הממצא הזה מלמד שחברון אכן היתה מרכז שלטוני ואולי גם פולחני.
לפני 11 שנה הגיע לכאן החופר האחרון עד כה, עמנואל אייזנברג. הממצא המרכזי שהעלה בחפירתו שינה את כל תפיסת הזמן בקשר לחברון כמקום יישוב וכמרכז שלטוני. אייזנברג ביצע חפירות הצלה, במקום שבו נבנה לימים מתחם המגורים החדש של המתנחלים, בעקבות רצח הרב שלמה רענן. הוא חשף קטע חומה בעובי שבעה מטרים מלפני כ?4,500 שנה, ולידו גרם מדרגות שהשתמר בצורה מופלאה, והוביל על פי ההשערה לשער העיר באותה תקופה. הממצא הזה לימד שזמן ייסוד העיר המבוצרת קודם בכ?700 שנה למה שסברו עד אז. התברר שמישהו ביצר את העיר 1,500 שנה לפני שדוד כונן בה את מלכותו ושאברהם אבינו בחר את חברון כמקום התיישבותו הראשון בארץ שלא במקרה, כנראה מכיוון שהיתה כבר מיושבת.
אלא שעכשיו, החומה אדירת הממדים הזאת מהתקופה הכנענית מתחילה להתפורר, ואיש אינו דואג לתחזק אותה או לבלום את הבלאי באמצעות רשתות מגן ודבקים מיוחדים, כפי שנהוג באתרים כה משמעותיים מן הסוג הזה. 19 משפחות יהודיות חיות כיום בתל. את גילוי החומה הארכיאולוגים, כאמור, חייבים להם. אחרי רצח הרב שלמה רענן התעקשו יהודי חברון, כפי שרק יהודי חברון יודעים להתעקש, להקים שם בתי קבע. הבנייה, שרבים מהארכיאולוגים בארץ התנגדו לה, חייבה חפירת הצלה. לצד חומת הענק גילה אייזנברג גם בורות ממגורה מתקופת ההתנחלות; "בית ארבעה מרחבים" מתקופת חזקיהו (לפני כ?2,700 שנה), שנחרב כנראה בסוף תקופת הברזל בפלישה האשורית, וכן חמישה חותמות "למלך חברון" בכתב העברי הקדום. חפירת הצלה קטנה נוספת בוצעה כאן על ידי יובל פלג, קודם יציקת גוש בטון למתקן צבאי. פלג מצא עצמות של עשרות בני אדם, רובם ילדים, מאות כלי חרס, תכשיטים ופך מעוטר בציורי יעלים. גם בתוצאות של פלג היה כדי להפתיע, מכיוון שהן סתרו לכאורה דעות שונות, בהן דעתו של אבי עופר, שלפיהן חברון לא היתה מיושבת ערב ההתנחלות הישראלית.
"נותנים להיסטוריה להתפורר"
הממצאים הרבים והמשמעותיים שהניבו החפירות המועטות רק מלמדים על הפוטנציאל הטמון באתר. פרופ' עמיחי מזר, שהוביל את פרויקט חפירות וסקר אמות המים בירושלים וחפר במקומות רבים בארץ כמו בית שאן ותל רחוב, אומר כי מצבו הנוכחי של תל חברון מצער. מזר מקווה שבעתיד תימצא הדרך לחפור גם את תל חברון בצורה מסודרת ולהציל את מה שכבר נתגלה שם ולשמור עליו.
ד"ר גבי ברקאי, חתן פרס ירושלים לארכיאולוגיה, מצפה מהיהודים שגרים כיום בתל רומיידה ובחברון להפוך לשדולה ולכוח ממריץ שיאפשר לדאוג לניקיון, לתחזוקה ולאטרקטיביות של התל. "הם בסופו של דבר נמצאים שם בשל ההיסטוריה, אך הפאסיביות שלהם בכל הנוגע לארכיאולוגיה שם לאורך השנים, תורמת להזנחת ההיסטוריה ולהשכחתה. ברקאי לא נלהב מהרחבת החפירות בתל מהסיבה הפשוטה: גורל החפירות החדשות - ואין ספק שיש שם פוטנציאל אדיר - יהיה כגורל הישנות. "אם אנו נותנים להיסטוריה שם להתפורר, כל ישיבתנו שם מיותרת".
גם נעם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון, שותף לתסכול לנוכח מצבו של התל ומספר על ניסיונות שכשלו להניע גורמי שלטון לטפל בו "כיאה לאחד התילים המקראיים החשובים בעולם". ארנון מספר שבחוה"מ פסח תקיים מדרשת חברון סיורים בתל לציבור הרחב. ואילו במינהל האזרחי, שיחידת הארכיאולוגיה שלו אחראית על האתר, אומרים כי "בעיית האחזקה והפתרון בתל חברון מוכרת". "יחידת הארכיאולוגיה במינהל", אומר דובר המינהל, "פועלת בשגרה על מנת לאכוף נושא זה במגבלות כוח האדם והתקציב שברשותה, ובימים אלה נבחנת אפשרות להקצות משאבים לעבודות ניקיון ושימור האתר בשנת התקציב הבאה".
מראהו של תל חברון, שלא נכלל ברשימת אתרי המורשת, אמנם מעורר רחמים, אבל מערת המכפלה המרוחקת מאות מטרים משם, שבה מבקרים כ?500 אלף יהודים מדי שנה, הוכנסה ברגע האחרון לרשימת אתרי המורשת.
המראה החיצוני של מערת המכפלה מטעה: המצבות המזוהות כיום כציוני קבריהם של אברהם, יצחק יעקב, שרה, רבקה ולאה, אינם קברי האבות, אלא מצבות שנבנו יותר מ?1,500 שנה אחר כך. לב האתר, שאינו גלוי לעין, הוא המערה או המערות התת?קרקעיות שמסתתרות מתחת למבנה הענק מתקופת בית שני. מאות שנים לא ניתן היה לחקור את המערות הללו, כיוון שהמוסלמים, שכבשו את המקום לפני כ?700 שנה והפכו אותו למסגד, אסרו על כניסת יהודים ונוצרים למתחם כולו, ומנעו לחלוטין כניסה למערות התת?קרקעיות. מקום הכניסה הידוע למערות הוא המקום שמזוהה כ"פתח הנרות", פתח עגול ברצפת הקומה העליונה ב"אולם יצחק" שמוקצה כמעט בכל ימות השנה לתפילת מוסלמים בלבד. מדובר בפתח צר, ברוחב 28 ס"מ, מעוטר בטבעת שיש וסגור במכסה נחושת ומעליו אפיריון מכוסה בכיפה. מדי בוקר פותחים שומרי הווקף את מכסה הבור ומורידים אל החלל התת?קרקעי נרות שמן.
ארנון, מהידועים שבין אנשי היישוב היהודי בחברון, הוא גם אחד הידענים הגדולים בתולדות העיר ומסתוריה. "על פי האגדה", מספר ארנון, "אל פתח זה נפלה לפני כ?400 שנה חרבו של הסולטן וכל הניסיונות להוציאה כשלו. רק ר' אברהם אזולאי, שכינויו "חסד לאברהם", הצליח להוציאה והציל במעשה זה את יהודי חברון מגזירות שנגזרו עליהם. הרב אזולאי נפטר ימים אחדים לאחר מכן ונטמן בבית העלמין העתיק של חברון. באמצע המאה ה?19, כאשר פרצה בארץ מחלת הדיפטריה, הצליחו יהודים להגיע אל "פתח הנרות". באותה תקופה נאסרה כאמור על יהודים הכניסה למערה, אך מקובלי ירושלים פסקו ששני יהודים חייבים להיכנס למערה ויהי מה, כדי להתפלל לעצירת הנגע. מי שדאג לכך היה שמעון הויזמן, נפח אומן, מיהודי חברון. בספר חדש של אריה קליין, "חצרות בעיר האבות", מגלה קליין שהויזמן פנה אל אחד משומרי המערה הקשישים, שהיה חייב לו סכום כסף. תמורת ויתור על החוב הסכים השומר להגניב שני יהודים אל תוך המערה. שני היהודים, הויזמן עצמו והרב מרדכי אליעזר וובר, הוגנבו פנימה כשהם מחופשים לנשים ערביות ורעלות שחורות מכסות את פניהם. לאחר שהתפללו ארוכות, הם שילשלו פתק בקשות אל מעמקי המערה דרך "פתח הנרות" המפורסם.
המסע לבטן האדמה
דרך אותו פתח שילשל שר הביטחון משה דיין את מיכל, ילדה דקת גו, חודשים אחדים לאחר מלחמת ששת הימים. הילדה הלכה לאורכה של המנהרה והגיעה למדרגות, שהוליכו כלפי מעלה. היא עלתה בהן, אך דרכה נחסמה באבן, שהיתה מחוזקת במסמרי ברזל שקיבעו אותה למקום. הילדה סבה על עקבותיה, חזרה ל"חדר הנרות" ומשם הוצאה החוצה באמצעות חבל, לאחר שבדקה וצילמה את המעבר.
רק ב?1981 הצליחה קבוצת יהודים מתושבי חברון וקריית ארבע להיכנס למעבה המערה. ארנון היה אחד מהם ועד היום אוחזת בו התרגשות כשהוא מתאר את קורות אותו הלילה: "ההזדמנות נמצאה בחודש אלול בשנת תשמ"א, כשהערבים נעדרו משמרתם. קבוצה אחת של יהודים הקפידה לומר בהתלהבות גדולה ובקול רם את פיוטי הסליחות בנוסח עדות ספרד, ובחסות התפילות הללו הובא ציוד והחלה עבודה מאומצת של הזזת האבן ב"אולם יצחק". במאמץ גדול הצלחנו להסיט את האבן ממקומה ופתח צר נפתח אל חלל אפל. אחוזי התרגשות ירדנו פנימה והתחלנו לזחול במנהרה צרה וארוכה, שהוליכה אל חדר תת?קרקעי גדול.
"התחלנו לחפש את הכניסה למערה בפינות החדר, שם נמצאו אבנים שונות, אבל לפתע הרגשנו במשב של רוח מכיוון הרצפה. הבנו שהסוד טמון במעמקים. שוב נדרשנו למאמץ רב כדי לפתוח את אבני הרצפה, בעוד החברים למעלה המשיכו לחפות עלינו בהתלהבות ובאמירת סליחות בקול גדול במשך שעות. "לבסוף התגלה פתח של מערה חצובה בסלע. בלב הולם התחלנו לצעוד בתוכה, ואז התברר שזו אכן מערת המכפלה, מערה כפולה, המורכבת משתי מערות, זו לפנים מזו. המערה הראשונה היתה גדולה, מלאה בעפר כמעט עד תקרתה, וממנה הוליך מסדרון צר אל מערה שנייה, קטנה יותר. במערה הפנימית ציפתה הפתעה מצמררת: על הרצפה המלאה בעפר היו פזורים שברי עצמות ושברי חרס עתיקים.
"אני זוכר את הידיים שלנו רועדות, בעת שבדקנו את שרידי החרסים. התברר שהם שייכים לתקופת הברזל - ימי בית ראשון. יהודים היו שם לפני 3,000 שנה והותירו שם עצמות וכלי חרס. אך תקופת האבות, המוקדמת יותר, נותרה טמונה במעמקים, ואליהם עדיין איש לא הגיע. מספר כוכים נוספים שהובילו עמוק עוד יותר נותרו טמונים ומכוסים, ואנו עלינו בחזרה למעלה ומאז לא שבנו לשם".
מעט מהחרסים שנאספו מאותו ביקור במעבה האדמה נשמרים (ראו תמונות) במוזיאון עתיקות ארץ יהודה, לאחר שנבדקו בידי ד"ר זאב ייבין. גם ממצאים אחרים שנחפרו באזור במהלך השנים הובאו בתיאום עם קמ"ט ארכיאולוגיה למוזיאון החדש שמוקם בימים אלה במועצת קריית ארבע. חלק מהמוצגים הוצבו מאחורי ויטרינות, בהם "בצעי כסף", שנמצאו בבית הכנסת באשתמוע ואולי קשורים למתנות הכסף שהעביר דוד כמחווה לזקני יהודה, גלוסקמאות, כדים ושברי חרסים.