חיים שלמים, ברגע אחד

"החיים הם משחק, שחקו איתם.
החיים יקרים מדי, אל תהרסו אותם"
אמא תרזה

דבר לא השתנה בחדרו של אורן מזרחי ז"ל מאז פסח שעבר. המצעים והפיג'מה נשארו מסודרים על המיטה, כמו שהותיר אותם ביום מותו. על לוח המודעות עדיין תלויים מבחן בחשבון מהשנה שעברה, שבו קיבל 90, ומערכת השעות של מארס 2009 שקיבל מבית הספר. בחופשת הפסח של אותה שנה נגדעו חייו של אורן באיבם. משחק תמים של ארבעה נערים מהיישוב רעות הסתיים ביריית אקדח שגבתה את חייו. אורן התארח בביתו של חבר. מתוך רצון להתרברב הוציא המארח אקדח שהיה שייך לאביו, דרך אותו ופתאום נפלטה ירייה. כדור פגע בראשו והוא נפטר זמן קצר לאחר מכן בבית החולים שיבא בתל השומר. הוא היה רק בן 12 ועשרה חודשים במותו.

בארון הבגדים הסגור שלו עדיין מונחות, מקופלות, שתי חולצות חגיגיות שאמו סיגלית, הביאה לו מאנגליה יום לפני מותו. האחת היתה מיועדת לליל הסדר והשנייה לחגיגת בר המצווה, שהיתה אמורה לחול מספר חודשים מאוחר יותר. גם היום, שנה לאחר האסון, סיגלית עדיין לא מצליחה לפתוח את הארון. היא נכנסה לראשונה לחדרו רק שלושה חודשים אחרי מותו. "קיימת כמיהה בלתי פוסקת לגלות שמדובר בחלום רע", היא אומרת, "שזה היה חלק מסרט, אבל אז מתעוררים מהסיוט ומגלים שזאת המציאות שלנו".

יותר ממאה ילדים ובני נוער התאספו באזכרה שנערכה לזכרו של אורן לפני כשבועיים בבית העלמין במודיעין. מאה ילדים מייצרים בדרך כלל המולה רעשנית. בבית העלמין במודיעין שרר שקט. דממה מקפיאה. רק יללת בכי פתאומית פילחה את האוויר. אפילו הוריו, סיגלית ואייל, הופתעו מכמות הילדים וההורים העצומה שהגיעה לאזכרה. באותו רגע הם ידעו כי אורן ממשיך וימשיך לחיות בליבם של חבריו לתמיד.

"זה מאוד חימם את הלב לראות את כל הילדים", אומרת סיגלית, "רק כשנכנסו לבית הקברות ראינו את כמות הילדים הגדולה שהגיעה וזה מראה כמה אהבו אותו. למחרת, כשהגעתי שוב לבקר אותו בבית הקברות, דיברתי איתו על זה ואמרתי לו: 'ראית כמה באו אליך? לא שכחו אותך כי היית חשוב להם ואהבו אותך'".

מאז אירוע הירי סיגלית לא היתה מסוגלת מבחינה נפשית לפגוש את חבריו של אורן. אחד מתפקידיו של אורן בבית היה להחזיר את אחיו עמית (10) ואת אחותו ענבר (6) מבית הספר ומהגן. אחד מחבריו של אורן נרתם למשימה והחל לעזור למשפחה, אולם הסידור לא החזיק לאורך זמן. "לא רציתי לראות אף אחד", מסבירה סיגלית, "חבר טוב שלו עזר לנו, אבל הנוכחות שלו גמרה אותי וזהו. אין לי אפשרות לראות אותם. לקחו לאורן את הזכות הבסיסית להתבגר, עוד חודשיים אורן בן 14 ופשוט קשה לי לראות את חבריו מתבגרים. אני בוכה לפעמים כשאני רואה בני נוער ברחוב".

איך בכלל אפשר להתמודד עם אסון כזה?
"דברים משתנים לגמרי. בשנה הזאת נתנו לעצמנו את החופש להחליט איך להתמודד, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. אם בוחרים לא לצאת אז לא יוצאים. אם לא רוצים ללכת לעבודה אז לא הולכים. מורידים הרבה שעות עבודה. אני ירדתי לשלושת רבעי משרה. אנחנו לא מחפשים אתגרים בעבודה, אנחנו רק רוצים לקום בבוקר ולעבור את היום. בשנה הזאת היו הרבה בכי, צעקות, אני קוראת לזה נפילות, אי אפשר לקרוא לנו כעת משפחה נורמלית".

נכנסתם למצב של הישרדות?
"מצד אחד. חשוב היה לי לשמור על סדר יום, לתפקד באופן רגיל - לנקות, לסדר, לבשל - ומצד שני זאת הישרדות שמלווה בכעס ומרמור על העולם, על אלוהים, על מי שירה, על מי שלא החביא את הנשק, על הכל. אני בחרתי להתנתק. לא רציתי להיות חברה של אף אחד, אבל הייתי זקוקה לחברים. הם עזרו לי המון והיום אני מודה לכל מי שלא התייאש, לכל אלה שהרימו טלפון, לאלה שעודדו ותמכו. אין ברירה צריך לחיות עם זה, יש עוד שני ילדים והיה לי מאוד קשה. אבל כשאתה רואה אותם מחייכים, זה נותן לך סיבה לחיות, ובמיוחד שהאהבה שלהם אלינו פשוט בלי גבולות".

איך הילדים מתמודדים עם זה?
"עמית היה קרוב מאוד לאורן. הוא סירב לדבר על זה. הוא לא היה מוכן. הוא התבגר בצורה מדהימה במהלך השנה האחרונה. הוא הפך להיות השומר שלי, כל הזמן הוא דואג. בשבילו בכי שווה כאב והיתה תקופה שהייתי ממש חולה והילדים לא נתנו לי לזוז. הפחד שאני לא אתפקד היה בשבילם כמו אובדן כפול. עמית ממש חרד לנו, יש לו סיוטים שאנחנו נעלמים לו".

הפכת בעקבות האירוע לאם חרדתית?
"אני לא חרדתית. אני מטבעי מודעת. האירוע הזה לא קרה כתוצאה מכך שאורן חיפש ריגושים. דיברתי איתו עשר דקות לפני, הוא היה שמח, היתה לו חופשה מצוינת. נתנו לו את החופש שלו, לא היתה לי שליטה על המקום שבו הוא היה".

את מה שקרה לאחר אירוע הירי, סיגלית זוכרת היטב. בשום רגע, לאחר הטלפון שקיבלה מאייל על כך שאורן נפגע, היא לא חשבה על המוות. "התקשרו אלי ואמרו לי להגיע מהר, שאורן נפגע מירייה. עד שהגענו ידעו שהוא נפטר, אבל אף אחד לא אמר לנו. כל הדרך לבית החולים תל השומר התמודדתי עם זה שיהיה לנו ילד פגוע, אפילו משותק. ראיתי בעיני רוחי, כיצד אנחנו מטפלים בו, עושים לו ירידה מיוחדת לנכים במדרגות הבית. לא יכולתי להרגיש שהוא לא יהיה איתנו, לא יכול להיות דבר כזה. לא עניין אותי כלום, העיקר שיישאר לי ילד. רק אחרי שלושה שבועות, כשהבנו מה קרה שם, הבנו שלא היה לו כל סיכוי לשרוד".

בעקבות המקרה הוגשו כתבי אישום באשמת גרימת מוות ברשלנות והפקרת נשק נגד הנער היורה ונגד אביו. משפטו של הנער כבר החל בבית המשפט ברמלה ומשפטו של האב יחל בעוד כשבועיים.

מאז אירוע הירי, ואף על פי שמדובר ביישוב קטן, לא נוצר קשר בין המשפחות. וזאת למרות שנעשו ניסיונות מצד משפחת היורה. "הם ניסו להתקרב, שלחו שליחים אלינו, אבל אין לנו כוחות לזה. אנו עסוקים בניסיונות לשקם את עצמנו ומבחינתי אני ממש לא חייבת להיות נחמדה אליהם. אנחנו גם לא מתעניינים במהלך המשפט, נציגי הפרקליטות הם אלה שמעדכנים אותנו. האמירה שצריכה לצאת מהמשפט הזה ומהמקרה הזה להורים, שישמרו על הנשק שלהם, שיחביאו אותו כדי שילדים לא ימצאו אותו וישחקו בו. אותנו שום עונש שהם יקבלו כבר לא יפצה".

היו מחשבות על עזיבת רעות?
"אין מצב כזה. הבית הזה הוא אורן. אנחנו קיבלנו כל כך הרבה תמיכה ועזרה מהיישוב, אז אין כל סיבה לעזוב. וגם אם נעזוב, זו תהיה התחלה חדשה במקום אחר ואין לי כוחות לזה".

באזכרה סיפרה סבתו שכשהיתה בטיול בחו"ל וקנתה מתנות לנכדים חשבה איך תוכל לחזור לארץ בלי מתנה גם לאורן. היא קנתה לו מתנה קטנה וכששבה לארץ טמנה אותה בחול סמוך לקברו. עין אחת לא נותרה יבשה כשנאמרו הדברים האלו מעל הקבר.

סיגלית, לעומת זאת, לא מסוגלת לקנות לו דבר. "בכל פעם שאני קונה דברים, אני חושבת עליו", היא מספרת, "אבל אז יש בעיה, כי אם אני אקנה לו משהו אני אצטרך לפתוח את הארון, ואני לא מסוגלת. כל הזמן אני חושבת על דברים שהוא אהב. הראש לא מפסיק לחשוב עליו. בשלושת החודשים הראשונים אפילו לא נכנסתי לחדר שלו. אני פועלת על אוטומט, מאבדת ריכוז, כל הזמן האונה הימנית במוח היא אורן והאונה השמאלית היא שאר העולם. הגוף שלי פשוט קורס מזה".

כעת מתרכזים סיגלית ואייל בהנצחת זכרו של אורן. אורן אהב לעסוק בספורט, הוא אהב מאוד כדורסל ואף שיחק במשך שנים בקבוצה שאביו מנהל, "הפועל מודיעין". לאחר מותו הוסיפו את השם שלו לשם הקבוצה. אהבתו לספורט התבטאה גם בטיולי הסקי, שאליהם נהגה המשפחה לצאת מדי שנה. גם הנגינה בגיטרה היתה חלק מחייו. הוא היה מנגן בה לעתים קרובות והתאמן לקראת חגיגת בר המצווה שלו, שבה התכוון לשיר שיר של הביטלס.

לפני כשבועיים התקיים טורניר כדורסל ברעות לזכרו של אורן בהשתתפות קבוצות מ?17 בתי ספר. בסיומו נאם אייל מול כל הילדים. "היה מדהים לראות את הדבר הזה, לראות את השלטים עם התמונה של אורן", היא מספרת, "את הרצינות של הילדים, את החולצות של הקבוצות עם השם של אורן. הלב פשוט מתרחב". בכוונת ההורים להקים גם עמותה שתעסוק בהסברה בנושא החזקת הנשק בבתים. העמותה תדגיש את חשיבות החזקתם של כלי הנשק במקום בטוח, ובסכנות שבהחזקת כלי נשק שלא לצורך. תוכנית הפעילות של העמותה עדיין לא מגובשת, אבל סיגלית אומרת שהם יקדישו לכך חלק גדול מזמנם. בכוונתם להגיע לבתי ספר בארץ ולספר על הטרגדיה שעברה עליהם. "תחושתם היא כי ייעודם הוא למנוע התרחשותם של אסונות נוספים שבהם מעורבים בני נוער", אומרת עו"ד רויטל סוויד, המייצגת את המשפחה. "בשנה האחרונה השקיעה המשפחה את כל כוחותיה באיסוף השברים למען ילדיהם עמית וענבר. כיום הם מתמקדים בהנצחתו של אורן ובהגברת המודעות בקרב בני נוער לסכנות הטמונות במשחק בכלי נשק".

לאט לאט, עם חלוף הזמן, מצליחה סיגלית להפנים את הטלטלה שעברה על חייה ולהבין שאורן כבר לא יחזור הביתה. ובכל זאת, מדי פעם היא עדיין מציצה מהחלון אל שער הכניסה של הבית ומחכה. "לפעמים, אני שומעת את השער נפתח ואני ממש רואה אותו נכנס לתוך החצר ואני מחכה שהוא ייכנס לתוך הבית ואני אחבק ואנשק אותו כמו שהוא אהב. אבל הוא לא נכנס".

*לפניות למוסף שישבת של ישראל היום - shishabat@israelhayom.co.il