היו זמנים: מפגש ישראלי טיפוסי

בשבוע שעבר חזרתי במנהרת הזמן 51 שנים לאחור. הגעתי לביתה של תלמה פרידמן (כץ) במושב מסילת ציון שבפרוזדור ירושלים כדי לפגוש את חבריי לספסל הלימודים בבית הספר היסודי, חברים שמהם נפרדתי ב?1959.

זו היתה חוויה מרגשת, חוויה שמספרת סיפור ישראלי טיפוסי - 60 גברים ונשים, בעשור השביעי לחייהם, בערך בגיל המדינה, נפגשים ומתרגשים לאחר שלא התראו כ?50 שנים. כשנפרדנו היינו נערים בני 13?14, וירושלים היתה עדיין חצויה. למדנו בבית הספר בית חינוך על שם ברל כצנלסון בשכונת מקור ברוך, סמוך למקום שבו ממוקם כיום בניין הטלוויזיה הישראלית. בית הספר חינך ברוח ציונות?סוציאליסטית. החינוך לאהבת הארץ היה מהבולטים בשיעורים. טיילנו בגליל, בנגב, עברנו שיעורי חקלאות ולמדנו איך שותלים, כיצד מגרפים ומה מתרחש בכוורות הדבורים. אריק הרפז, המורה לחקלאות, כיום בן 84, כיבד אותנו בנוכחותו במפגש.

והנה אנחנו, עם שיער שיבה (כלומר, אלה שנשאר להם שיער ולא הקריחו) ומשקפיים, מביטים נרגשים בתמונות, מעלים זיכרונות מהימים הרחוקים ההם, ימים שבהם לא ראינו טלוויזיה, לא דיברנו בטלפונים ניידים, לא שלחנו מכתבים באימייל, בטח לא ידענו לסמס, את חו"ל הכרנו רק דרך הבולים והאטלס - ובכל זאת הכל היה פשוט. היינו ילדים שמחים ומאושרים.

באותם ימים להורינו לא היו מכוניות ונהגנו לנסוע באוטובוסים של חברת "המקשר", לרכוב על אופניים ובעיקר ללכת ברגל. הלכנו רגלית בקיץ החם ובחורף הגשום, אבל הלכנו שמחים. לא היו הסעות לבית הספר, והיינו ילדים פחות מפונקים מהילדים ומהנכדים שלנו, אבל כן, גם אנחנו היינו ילדים.

הזמנים השתנו. בית הספר שבו למדנו הפך כבר מזמן לבית ספר חרדי. למעשה, כל האזור הסמוך לו מאוכלס כיום רק בציבור חרדי.

לפחות מחצית מחבריי לספסל הלימודים כבר עזבו את ירושלים. חלקם הודו כי הם ממעטים לבקר בעיר הולדתם משום שהיא השתנתה לבלי הכר. "זו לא ירושלים שבה גדלתי", אמרה רותי גולן (שבשינסקי במקור), המתגוררת כיום ברעננה, "אני מרגישה זרה כאן". והיא לא היחידה.

ויש גם אלו שהיו עימנו וכבר לא יזכו להרגיש. חמישה מחברינו נפלו במלחמות או נפטרו ממחלות.

בכל מקרה, מה שאיחד את הזיכרונות של כולנו טמון במנהל בית הספר האגדי שלנו, שמואל שטראוס, שהיה עבורנו מעין יאנוש קורצ'אק. איש חם ולבבי שלא ידע להרים קול על תלמיד שהתפרע או התחצף, והאמין בנועם הליכות כמפתח לחינוך טוב.

אז, באותם ימים, המשמעת ברוב בתי הספר היתה הרבה יותר קפדנית מאשר המתרחש כיום, אבל דווקא המנהל שלנו סלד ממשמעת קשה. הוא התנגד לכך שנקרא למורים שלנו – כפי שאז כינו תלמידים את מוריהם - "מורי" או "מורתי". הוא סבר שילדים אינם צריכים לקום על רגליהם לכבוד המורה בעת כניסתו לכיתה, וכשהמורים התלוננו בפניו על תלמיד חצוף וביקשו שינזוף בו, הוא ליטף את ראש התלמיד ואמר "שמעתי שהתנהגת לא יפה. אני מבקש מאוד שתשנה את התנהגותך".

התלמיד יוסי שפירא, כיום שופט בביהמ"ש המחוזי בירושלים, הראה לנו תמונות שכאילו נלקחו מעולם אחר: קלמרים, עפרונות, מחדדים, פרימוסים ומקררי קרח. התלמידה מינה חשין הזכירה לנו ריחות של פעם - כמו ריח הנסורת מהנגריות, נסורת שהיו מפזרים במיוחד בפתח הכיתות בימי גשם כדי שלא יצטבר בוץ.

וכמובן יש דברים שלא משתנים, ובתחומים האלו היינו ילדים בדיוק כמו הילדים של היום: כדורגל בהפסקות, סרטי קולנוע (אם כי אז התרגום לעברית נכתב בכתב יד), הטיולים השנתיים לגליל ולאילת, וכמובן, החיזורים הראשונים אחרי הבנות.

כן, היו ימים.