השנה נסגרה במגמה מעורבת

ממשלת נתניהו השניה, המציינת היום שנה להשבעתה, מציבה בפנינו כמה תופעות הראויות לבחינה. הראשונה שבהן היא גודלה הניכר לעין: שלושים שרים ותשעה סגני שרים. ריבוי השרים וסגניהם הביא למצב, בו הרשות המבצעת היא שליש מהרשות המחוקקת, דבר המחליש את הכנסת ומפר את האיזון הראוי ביניהן.

השפעותיה השליליות של ממשלה גדולה מדי ניכרות גם על ציר הזמן, שכן שרים לשעבר שעברו לאופוזיציה נוטים שלא למלא היטב את תפקידם כחברי כנסת; הם בעיקר נושאים עיניים לקדנציה הבאה שבה יהיו שרים, ואינם מסוגלים לרדת ממרום כיסאם ולפעול כחברי כנסת מן המניין. כמה מהם מתבלטים מעת לעת, אבל ניכר כי אינם נוטלים חלק של ממש בכל חווית הכנסת. בדרך כלל הם מתרכזים בוועדת החוץ והביטחון ואינם מעסיקים עצמם ב"זוטות".

ועדיין, חשוב לזכור: לא פחות משמונים חברי כנסת פועלים בוועדות הכנסת השונות, שהופכות להיות יותר ויותר מעין ועדות חקירה או ועדות סנאט, שהאפקטיביות שלהן גדולה.

הממשלה נתמכת על ידי קואליציה של לא פחות מ- 74 חברי כנסת, דבר שלכאורה עלול היה לפגוע בתפקוד הכנסת כמייצגת גם את המיעוט האופוזיציוני. בה בעת, על הקואליציה מוטל לשמר את יציבותה ולפעול להעברת תקציב המדינה. בלימת חקיקה פיסקאלית פופוליסטית היא ממשימותיה המרכזיות, תנאי הכרחי לביצור מעמדה ולייצוב שלטונה של הרשות המבצעת.
פעמים קשה להכריע בשאלה מה קדם ל?מה: האם ההתגרות של האופוזיציה בממשלה - עד כדי הטחת עלבונות ואפילו קללות כלפי ראש ממשלה - היא שיוצרת את הרצון לבלום אותה תוך תחושת "נקם"; או העובדה שהקואליציה מבקשת לפגוע במהותה של האופוזיציה, בפעולות כמו "חוק מופז", חוק סגני השרים ודומיהם, המבקשים לשנות עוד במהלך הקדנציה את חוקי המשחק הקיימים והמקובלים.

גם במתח הנוכחי שבין חלקי הבית, לא ראוי שנאפשר מצב, בו שני חברי כנסת מגישים הצעת חוק דומה בתכלית, אך התמיכה הממשלתית בהן לא תהיה לגופה: זו של חבר הקואליציה תתקבל, אך זו של חבר האופוזיציה תיד?חה. מהלכים מסוג זה מעכירים את האווירה הפרלמנטרית. מהצד האחר, כשהאופוזיציה מתגרה בצורה בלתי פוסקת בממשלה, היא איננה יכולה לצפות ממנה להושיט את הלחי השניה.

אני תמיד ממליץ לחבריי לזכור, שהיום אתה באופוזיציה ומחר אתה עשוי להיות בקואליציה. כאשר מנינו בסיעת הליכוד האופוזיציונית בסך הכל שנים-עשר חברים, המלצתי להם שלא לתמוך בכל חוק, משום שהיישום התקציבי שלו יוטל בסופו של דבר עלינו, משנחזור לספסלי הממשלה.

ועדיין, לא כל הצעת חוק של האופוזיציה דינה להידחות. בוודאי, כאשר נציגי אופוזיציה חוברים לעמיתיהם מהקואליציה, ומבטיחים בכך העברת יוזמות חקיקה. כך עשינו גם אנחנו, למשל כשגדעון סער או אנוכי ביקשנו להעביר חוקים מן האופוזיציה, גייסנו מראש תמיכת חברים בקואליציה, והדבר הוכיח את עצמו ברגע ההצבעה.

בכנסת הזו אני מזהה מפנה חיובי ביחסו של ראש הממשלה להליכים המתקיימים בכנסת. בקדנציה הראשונה שלו, הפגין נתניהו זלזול בצורך במשמעת בכל הנוגע להליכים הפרלמנטריים. הוא סבר - וגם העניק לכך הסבר לוגי - שזכותה וחובתה של הממשלה לפעול עומדים מעל הכל ולכן חוק ההסדרים, עוקף הכנסת במהותו, הוא האמצעי האולטימטיבי למימוש מטרה זו.
היום אני יכול לומר בסיפוק, כי המצב שונה. נראה שראש הממשלה מבין הרבה יותר את חשיבות ההליך הפרלמנטרי, אולי משום שבדרך גם עמד בראש סיעה שניהלה מערכת אופוזיציונית למופת, על אף גודלה המצומצם, ואף הצליחה לחזור משם לשלטון.

במלאת שנה לממשלה ה- 32 ומעט יותר משנה מאז כינון הכנסת ה- 18, נדמה לי שמתחיל להיווצר איזון נכון בין שלש רשויות השלטון: בית המשפט, הממשלה והכנסת. גם אנחנו, בכנסת, התחלנו ביישום שורת צעדים שיובילו להעלאת קרנה. אילו שינויים שמטיבם אינם מתחוללים באחת, אולם אני מקווה שלכל היותר בעוד עשור תחזור הכנסת למלוא איתנותה בציבוריות הישראלית.