נתניהו על הכסא הנמוך

התמונה של אובמה עם הרגליים על השולחן כשהוא משוחח עם נתניהו בטלפון ומראה לו מי הבעלבית, היא התמונה המלאה של השנה הראשונה לשלטון נתניהו. איש לא יזכור לנתניהו את העובדה שכלכלת ישראל משגשגת כנגד כל הסיכויים בתקופה של משבר כלכלי עולמי. איש כבר לא זוכר לו את נאומו התקיף באו"ם, כשנזף במדינות העולם על שהן מאפשרות לנשיא אירן, לנצל את במת האו"ם להכחשת השואה. כולם יזכרו לו רק את הזובור מבית מדרשם של הילרי קלינטון וברק אובמה. כולם יזכרו לו שבחדר עם כסאות רגילים בגובה זהה, הוא התנדב מרצון לשבת על שרפרף.

נתניהו פתח את הקדנציה בקול ענות חלושה. כבר בתחילת הדרך הוא הראה לאובמה שיש לו עסק עם מנהיג לחיץ וחששן, כאשר בנאום בר-אילן מכר את נשמתו הפוליטית לספר הלבן של הבית הלבן בהכריזו על הסכמה להקמת מדינה פלשתינית. אובמה וקלינטון לא היו צריכים חושים פוליטיים חדים במיוחד כדי לזהות את ההזדמנות להפעלת הקוד המנצח, שהפעילו במהלך ההיסטוריה מנהיגי אומות אחרים שסבלו מבעיות פנימיות קשות. הם זיהו מיד שבקלות יחסית יוכלו להסב את זעם ההמונים בארה"ב בגין המצב הכלכלי הקשה ואת דעת הקהל העולמית אל היהודי התורן והעם היושב בציון. נתניהו שיחק לידיהם עם תגובה פאבלובית של רפיסות וכניעה בפני הפריץ.

בזירה המדינית הלך נתניהו מדחי לדחי. הוא פתח בהצהרה גדולה על מדינה פלשתינית ולא רחק היום עד שעבר למעשים והקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון. ההקפאה לוותה בהסברה וריכוכים, שמדובר בהקפאה למשך תשעה חודשים בלבד. תשעה ירחי לידה להסכם עם אבו-מאזן. בפועל, אף אחד לא מאמין לו שמדובר בהקפאה טאקטית ושבחלוף התקופה הזו תחודש הבנייה. חלק ניכר מהציבור מאמין דווקא שהריכוכים ודברי הכיבושין כלפי מתיישבי יהודה ושומרון, הם הם בגדר טקטיקה שנועדה להרגעת הרוחות בלבד ואין מאחוריה שום כוונה מעשית.

בתחום המדיני מצליח נתניהו לעשות את כל הטעויות האפשריות: במקום להציע תוכנית מדינית אלטרנטיבית שתחזק את ישראל ואת ריבונותה ביו"ש, הוא נגרר לתוך סיטואציה של ויתורים כואבים, מבלי לקבל תמורה, ותוך מתן תחושה שהפעלת לחץ נוסף על ישראל, תחלץ ממנו ויתורים נוספים. זה הצליח לאובמה פעם אחת כשחילץ מפיו של נתניהו מחוייבות לרעיון הקמת המדינה הפלשתינית. זה הצליח לו פעם שנייה כאשר דרש את הקפאת הבנייה ביו"ש, וזה, כנראה, מה שהוביל אותו לדרישה הלא לגיטימית והחצופה להפסקת הבנייה היהודית בירושלים.

גם בעניין הבנייה בירושלים לא הפגין נתניהו את סוג העמידות שלה מצפים ממנהיג. תגובה הולמת, היתה יכולה להיות התעניינות מנומסת ברמת המעורבות של נשיא ארה"ב באישור תוכניות בניין עיר בוושינגטון הבירה. כך היה נוהג, בלי לחשוב פעמיים ובלי למצמץ ראש ממשלה עם גאווה יהודית אלמנטרית כמו מנחם בגין. נתניהו בחר לכרוע ברך לפני הפריץ ולפצוח בסדרת התנצלויות מקוממות ונעדרות הצדקה.

אמנם, למזלנו, ונוכח קבלת חיזוקים רבים מבית, נתניהו טרם נשבר בעניין הבנייה בירושלים, אבל התנהלותו הבעייתית משדרת לאמריקאים ולעולם כולו שמדובר בטרף קל. אף מנהיג לא אמור להתנצל על בנייה בעיר הבירה של מדינתו, או להרגיש מובך נוכח אישורי תוכניות בניין עיר המתפרסמות באמצעי התקשורת. נשיא המדינה, שמעון פרס, לא היסס לומר לשרת החוץ של האיחוד האירופי שעלינו להמשיך באותה מדיניות בנייה בירושלים. ראש עיריית ירושלים הגיב באמירה בטוחה וחד-משמעית שבכוונתו להמשיך לבנות ולפתח את העיר. נכון שגם נתניהו הכריז הכרזה מאוד נמרצת ולפיה: בנייה בירושלים היא כמו בנייה בתל אביב. אבל, משום מה, מפיו זה נשמע דומה להכרזה הנמרצת לא פחות של אריאל שרון בזמנו: דין נצרים כדין תל אביב, שכולנו יודעים מה נותר מממנה וכמה היא היתה שווה.

ירושלים היא אבן בוחן. אם נתניהו מגובה על ידי נשיא המדינה ואנשי ציבור רבים אחרים, ישכיל להעמיד את אובמה במקומו בסוגייה זו – זו עשוייה להיות נקודת מפנה בקדנציה שלו ובקריירה שלו. צודק שר החוץ, אביגדור ליברמן, כשהוא מסביר שבנושא ירושלים אסור לותר ושצריך להיות מוכנים לשלם את המחיר. עם רוח גבית ציבורית ונוכח האנטגוניזם שמעורר סגנונם הבוטה של קלינטון ואובמה – נתניהו יכול לצאת פעם ראשונה בקריירה שלו כמו גבר. נכון שעמידה איתנה עלולה לסבך אותנו מול האמריקאים – אבל האלטרנטיבה היא שנסתבך מולם בתנאים הרבה יותר גרועים לאחר ויתורים מפליגים על קלפי מיקוח חשובים. שלשום זו היתה הכרה במדינה פלשתינית, אתמול הקפאת הבנייה ביו"ש, היום זה ירושלים ומחר כבר יבקשו שנכיר בזכות השיבה ואם לא ישללו מאיתנו את הסיוע ואת השימוש בזכות הוטו באו"ם. כשנמצאים בסיטואציה מתמדת מול סחטן שרואה שמצליח לו – צריך לצפות שהמחיר יעלה. אם נתניהו רוצה להציל את שארית כבודו שבמקרה זה מחובר ישירות לכבודה של המדינה – עליו לחזור מהגלות על השרפרף ולשבת בראש מורם על כסא ראש ממשלת ישראל.