חול המועד: בין עבר לעתיד

באחד הפרקים של סדרת הטלוויזיה הישנה "שלושים ומשהו" מתלבט אב יהודי צעיר, שהתרחק מאוד מיהדותו, אם למול את תינוקו. ברית המילה נראית לו מיושנת ומיותרת, והוא נוטה לנהוג כחבריו הלא יהודים ולוותר עליה.

רגע לפני שהוא מחליט שלא תהיה ברית, בא קרוב משפחה מבוגר ומדבר איתו על שרשרת הדורות של העם היהודי. "אתה לא בטוח שאתה מעוניין להמשיך את השרשרת הקדומה הזאת", האיש אומר לו. "אבל האם אתה בטוח שאתה מעוניין לנתק אותה?"

זה הבסיס להישרדותה, כבר אלפי שנים, של ברית המילה; מצווה שעל פי סקרים רוב עצום של הציבור היהודי בישראל מקיים אותה ללא הבדל בין חרדים, דתיים, מסורתיים, חילונים ואתאיסטים.

אילו יהודי היה חייב למול את עצמו, אפשר להניח שהאחוז היה נמוך בהרבה. אבל המצווה היא למול את בנך, ומי האיש שיקבל על עצמו את האחריות לכך שבנו לא יהיה נימול? הוא עצמו אולי לא בטוח שהמילה נחוצה, אבל מה יהיה אם בנו, כשיגדל, יחשוב שהיא דווקא נחוצה מאוד? כיצד יצטדק בעתיד, כאשר בנו יבוא ויתלונן בפניו ולו רק על היותו חריג, בגלל העניין הזה, בין חבריו בגן או בצבא?

אך טבעי הוא שה"מתחרה" הרציני ביותר של ברית המילה, בסקרים הקבועים, הוא ליל הסדר. אך טבעי הוא שלפי הנתונים, אין כמעט יהודים ישראלים שאינם עורכים סדר פסח. רובם אף עושים את הסדר כהלכתו, קוראים את ההגדה ואוכלים מצות. וכמעט כולם נשאלים "מה נשתנה הלילה הזה", ויודעים גם להשיב.

במה נשתנה הלילה הזה, שבכל הלילות רק "דתיים" מקפידים על המצוות, והלילה הזה כולם?

ממש כמו ברית המילה, גם ליל הסדר הוא מצווה שאדם מחויב בה כלפי בנו. אמנם כל אדם הוא בנו של אביו, אך כל אחד מחויב לערוך סדר גם לעצמו. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" - כדי להגיע לכך חייב האדם לקיים את המחצית הראשונה של המשפט, כלומר "לראות את עצמו". כמה מאיתנו מצליחים, במהומת החיים, לראות מפעם לפעם את עצמנו העצמי, האמיתי?

אבל עיקרו של סדר פסח הוא ההגדה. העברת סיפור יציאת מצרים מדור לדור. וכמה ברכה יש בעובדה שבעניין הזה, של האחריות כלפי הדור הבא, אנשים לא מרשים לעצמם לנהוג כאוות נפשם. שהרי כל הקיום של עם ישראל אינו מושתת, מאז ומתמיד, אלא על המסורת הנמסרת מאב לבן בכל דור ודור. שלא כעמים אחרים, לא נהיינו לעם בעקבות חיים רציפים יחד על אותה ארץ. אם הצלחנו לשרוד כעם, אם הצלחנו להחזיק מעמד כנגד כל הסיכויים והרדיפות והפיזור בארבע כנפות תבל, זה רק בזכות מסירת המסורת. רק בזכות החינוך היהודי, שגיבש אותנו כעם.

זר לא יבין את זאת; הנשיא אובאמה לא יבין, ולא אמור להבין זאת. אבל רוב היהודים הישראלים, ורוב היהודים שאינם ישראלים עדיין, מבינים - ולו באיזה אינסטינקט קמאי - שעל המסורת הזאת עומד הבניין כולו. ולכן רוב משפחת עם ישראל הסבו בערב החג, בעת ובעונה אחת, אל השולחן העתיק ביותר בעולם.

השולחן לא תמיד נוח, ולצד החרוסת יש גם מרור, אך משפחת עם ישראל היא המשפחה היחידה שיש לנו, ואיש מאיתנו לא בטוח שהוא מעוניין - או מסוגל - להתנתק ממנה. אז מועדים לשמחה. ולשנה הבאה (בתקווה שאובאמה אינו שומע אותנו, או דווקא כן) בירושלים הבנויה, אמן.