פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      העימות המדיני: איך זה נראה מוושינגטון?

      וושינגטון לא התכוונה לערוך דווקא עכשיו שינוי דרמטי במדיניותה. השתלשלה שורת אירועים שהובילה למציאות חדשה בתוך ימים אחדים, ואחריתה עדיין בלתי ברורה. ביקורו של סגן הנשיא ג'ו ביידן נועד לחדש את המחויבות האמריקנית לישראל ולתהליך המדיני בינה לבין הפלשתינים. ביקורו אמור היה, במידה רבה, לענות על הביקורת על כך שהנשיא ברק אובאמה עקף את ישראל בביקורו במזרח התיכון אשתקד.

      אין בממשל האמריקני ספק שנתניהו הופתע מן הידיעה על הפקדת התוכנית לבנייה ברמת שלמה. יש להם גם מודעות ברורה בנוגע להבדל בין הפקדת תוכנית, אישור תוכנית ובנייה מעשית. ההערכה היא שמישהו רצה להביך את נתניהו, ושראש הממשלה נפל בפח שנטמן לו: ההתנצלות על העיתוי רק הדגישה את הזדהותו המלאה עם כוונת הבנייה, ולפתע התמקד הכל בירושלים ובעמדות העקרוניות של הצדדים: ארה"ב מתנגדת לכל בנייה מעבר לקו הירוק עד להסכם השלום. נקודה. נתניהו מחויב לבנייה בכל השטח הריבוני העצום של ירושלים שמעבר לקו הירוק. נקודה.

      לכן לא היה עניין לקיים את המפגש האחרון בין נתניהו לאובאמה. הן משום שהנשיא אמור היה לבקר באינדונזיה, והן משום שתחושת הנשיא היתה שזהו שלב רותח מדי ביחסים בין הממשלות (להבנת אובאמה, השיחה השנייה בין נתניהו להילארי קלינטון היתה גרועה מן הראשונה).

      תוכננה ביניהם פגישה לאפריל, והנשיא חשב שדי בכך, בעיקר משום שראשו ורוב מענייניו היו נתונים לחוק הבריאות. בסופו של דבר נעתר לבקשות שטענו כי אי פגישה ביניהם תתפרש כקרע חמור מאוד, ומשום שלא היה לו עניין בקרע כזה.

      הנשיא הבין כי נתניהו לחץ על פגישה איתו משום שהיו בידו תשובות שאותן לא העניק למזכירת המדינה. הרמזים ששר הביטחון, אהוד ברק, העביר לאמריקנים לגבי סוריה גרמו לאובאמה לחשוב שגם לנתניהו יהיו חדשות בתחום זה.

      הוא לא הבין מדוע נתניהו מצא לנחוץ להזכיר לבאי ועידת איפא"ק שירושלים היא בירתה של מדינת ישראל ומדוע יצר רושם שהוא מנסה לבנות קואליציה של חברי הקונגרס האמריקני נגדו, ערב הפגישה ביניהם.

      דורשים התחייבויות

      הידיעה על אישור הבנייה במלון שפרד שבמזרח ירושלים כבר הקפיצה אותו. ההישג ההיסטורי שלו בהעברת הרפורמה בבריאות, לצד מה שראה כחוצפה ישראלית בכל הנוגע לכוונה לבנות בלב העיר המזרחית, הפכו את השיחה בין השניים לגרועה שבמפגשים בין מנהיג ישראלי לנשיא אמריקני אי פעם.

      אמנם היתה ביניהם הסכמה חוזרת באשר למסוכנות האיראנית, אך גם בנושא זה התבהר שוב הפער בשאלה אם שלום בין ישראל לפלשתינים יקל על הטיפול באיראן או - כפי שמנסה נתניהו לשכנע את העולם ללא הצלחה - אין שום קשר בין הדברים.

      אובאמה לא קיבל את ההסברים של נתניהו לגבי שפרד, לא הסתפק בתשובות שכבר ניתנו למזכירת המדינה בעניין המחוות לפלשתינים (שחרור אסירים וכו'), לא השתכנע כלל מאיך שנתניהו הציג לו את האילוצים הפוליטיים שלו והתאכזב מהתייחסותו לחידוש המו"מ עם סוריה.

      הוא דרש מנתניהו שורה של מחויבויות בכתב באשר להתנהגות ישראל במהלך שיחות הקירבה ובאשר לנושאים שיועלו בהן. לאחר המפגש השני באותו ערב היה אובאמה משוכנע שנתניהו לא יעזוב את וושינגטון מבלי שיעביר אליו נייר. ברגע שנתניהו הודיע כי הוא שב כדי "להתייעץ" עם השביעייה, ברור היה לנשיא מה התשובות שיקבל.

      הדילמה של הממשל האמריקני בשעה זו היא האם לקבל את הצעתו של תום פרידמן, הפובליציסט הבכיר של ה"ניו יורק טיימס", לנטוש את הסכסוך עד שהצדדים יזדקקו לסיוע אמריקני, או למנף את אווירת המשבר, לנצל את שורת האירועים המקריים האחרונים - וללחוץ על ישראל עד שתכריז על הפסקה מלאה של ההתנחלויות, על נכונות לדון בכל נושאי הליבה ועל הסכמה ללוח זמנים של שנתיים עד לפתרון.

      הפור לא נפל. עדיין.