"תוציאו אותנו מכאן"

80 ק"מ צפונית לצנעא, בין שבטים שיעיים אלימים לטרוריסטים של אל קעידה, חיים אחרוני היהודים בתימן. בועז ביסמוט הגיע אליהם, אל ליבה של מדינת הטרור, ופגש אנשים מפוחדים שבפיהם רק בקשה אחת: לצאת משם

  • תימן
  • צנעא
בועז ביסמוט, תימן

אתה בטוח שאתה רוצה לצאת מצנעא?", שואל אותי דיפלומט מערבי בארוחת הבוקר. הוא כאן כבר יותר משנה, ומעולם לא יצא מגבולות העיר הציורית. זה נאסר על פי הנחיות הביטחון של השגרירות שלו, שנראית כמו יעד מבוצר. בטבעת החיצונית עומדים טנדרים עם תת?מקלעים, בזו שאחריה מוצבים שקי חול, ואחר כך יש גם קיר גבוה ובו דלת שלצידה חייל. רק אם עברתם את שלושת המעגלים, תגיעו לאנשי אבטחה מערביים.

אני מספר לדיפלומט על כוונתי לחזור ליהודים בעיירה ריידא, שאצלם ביקרתי לפני 17 שנים.
"תימן של היום היא לא תימן שהכרת", הוא מזהיר.
"בצפון נלחם הצבא בבני שבט אל?חותי, בדרום מתנהלת מערכה של שבטים דרומיים שמבקשים להתנתק מהצפון, ובתוך כל הסיפור הזה יש כמובן את לוחמי אל?קאעידה. אתה בטוח שאתה רוצה לצאת מהחדר שלך במלון, ועוד עם דרכון שבו רשום שנולדת בישראל?"
"כן", אני עונה בפשטות. "אני רוצה לפגוש אותם".
"אז תזדקק לאישור כדי לצאת מהעיר", אומר הדיפלומט. "אתה יודע, השלטון בתימן מאוד לא רוצה פרסום שלילי. חטיפות תיירים אינן משהו שהם צריכים היום. תימן מאוד לא מומלצת לתיירות, אפילו לא הבירה צנעא. זה מקום מסוכן. אתה קורא עיתונים, לא? תבוא בעוד כמה שנים, אולי יהיה יותר בטוח. אתה חושב שאני לא רוצה לטייל במקום שמייחסים למלכת שבא? אתה חושב שנעים לשרת במדינה עם היסטוריה כל כך ארוכה ומפוארת ולהיות תקוע בין הבית למשרד?"
למחרת אני מתייצב במשרדי משטרת התיירות, בעיר העתיקה של צנעא. השוטר מבקש ממני לפרט את המקומות שבהם ארצה לבקר. בין היעדים אני רושם את ריידא. ריידא אינה יעד תיירותי, אלא אם אתה רוצה לבקר את היהודים.
"למה אתה רוצה לנסוע לריידא?", שואל אותי השוטר, ונראה שהוא כבר יודע את התשובה.
"לבקר אצל היהודים", אני עונה.
"מצטער, אתה לא יכול לעזוב את צנעא", אומר לי השוטר באדיבות. יכולתי רק להצטער. לפני כמעט 20 שנה הגישה לכל יעד במדינה היתה חופשית. השוטר מתבונן בי בחשד, מרים את שפופרת הטלפון ומצלצל למישהו.
"נחזור אליך", הוא אומר לי בזעף.

טוב לדעת (מקודם)

השירות הרפואי שיציל את חייך במקרה של התקף לב

לכתבה המלאה

טלפון באמצע הלילה

שמחתי לשוב לתימן, בעיניי אחת המדינות הערביות הקסומות. גן עדן ארכיטקטוני, עם בתי אבן וטיט יפהפיים, שווקים צבעוניים ואנשים חמים ופשוטים. אבל תימן של 2010 היא לא המדינה שהכרתי בראשית שנות ה?90. הביקורת הקפדנית שעוברת המכונית שלי לפני הכניסה לשרתון צנעא, שבו אני שוהה, היא רק עדות אחת לשינוי. שגרירות ארה"ב הסמוכה נראית בכלל כמו מבצר צבאי. תימן היא היום מרכז טרור עולמי, הבסיס החדש של אנשי אל?קאעידה, שנאלצו להימלט מעיראק, מאפגניסטן ומערב הסעודית. המערכת השבטית בתימן מקלה על חברי הארגון, מה גם שמדובר באדמה שבה נמצאים שורשיו של אוסאמה בן לאדן.
פיליפינים, הודים, טורקמנים, אוזבקים, תאילנדים ואפילו סנגלית אחת עובדים בשרתון עם הצוות התימני. במלון לנים עובדי השגרירות האמריקנית, שעברו לכאן בעקבות התרעות לפיגועים והפיגוע נגד השגרירות שלהם בספטמבר 2008. להוציא כמה נשים טורקיות מארגון הומניטרי ואיש עסקים הודי אחד, נדמה לי שאני האורח היחיד כאן שאינו דיפלומט. צנעא הקסומה אינה מומלצת היום לתיירים מערביים. בוודאי לא לעיתונאי ישראלי. בוודאי ובוודאי לא לשגריר לשעבר של מדינת ישראל.

ב?11 בלילה מעיר אותי הטלפון בחדרי, בשרתון צנעא.
"מר ביסמוט?", שואל הקול מעברו השני של הקו.
"כן, מי זה?"
"ביקרת היום במשרדי משטרת התיירות בצנעא? ביקשת לבקר בעיר ריידא?"
"עם מי אני מדבר?"
"שמי עבדול, ואני בכיר במשטרת התיירות", אומר הקול, וליבי מחסיר פעימה. תסריטים רעים במיוחד מתחילים לרוץ לי בראש.
"אתה רשאי לבקר בכל מקום בתימן", מפתיע אותי עבדול. "תגיע עכשיו למשרד שלי כדי לקבל את האישור".

הדבר האחרון שאני רוצה באותו הרגע הוא לעזוב את חדרי לטובת הרפתקה לילית בצנעא השוממת. טלפון לידיד תימני פותר לי את הבעיה. "אל תצא מהחדר. אני כבר אלך לשם. אם אכן קיבלת את האישור המובטח, אסדר לך נהג ומתורגמן מלווה למחר בבוקר".

הלילה היה ארוך. הטלפון לא צילצל שוב.
ב?8 בבוקר ממתין לי בלובי אבו בקר, המתורגמן. "הנהג מחכה לך בחוץ, יחד עם האישור לבקר בריידא", הוא אומר.
אנחנו יוצאים בדרך צפונה. הלנד?רובר שלנו עוברת מחסום ראשון בפאתי צנעא. השוטרים בוחנים את האישור שוב ושוב. הם חובשים קסדות ולובשים חגור מלא.
אנחנו עוברים.

"עכשיו, לאחר שעזבנו את העיר, אתה צריך רק לייחל שאם יחטפו אותך זה יהיה שבט שרוצה כופר, ולא שבט שימכור אותך לאל?חותי השיעים או לאל?קאעידה", אומר לי המלווה. "אצלם, הסיכוי שלך לצאת בחיים שואף לאפס". נרגעתי.

המעוז היהודי האחרון

יש לנו רק 70 ק"מ לנסוע, אבל הדרך מתארכת. שלושה מחסומים נוספים נעבור עד ריידא. לאחר כשעתיים, אנחנו שם. אני נרגש, אבל לנהג שלי יש זמן. הוא מטפס לפסגה כדי להשקיף על העיירה מלמעלה, ואחר כך נוסע לקנות עלי גת. כל גבר בתימן, לא משנה מה עיסוקו, לא יגיע לשעת הצהריים מבלי שרכש עלי גת לצריכה היומית שלו. אני מבקש להגיע לשוק. לראות את היהודים.
יהדות תימן היא קהילה עתיקת יומין. אחת הסברות היא שראשית ההתיישבות היהודית בתימן היתה לאחר חורבן בית המקדש הראשון. קבוצה גדולה של יהודים עלתה לישראל מתימן בשנים 1882-1881, עלייה שכונתה "אעלה בתמר". לאחר הקמת המדינה פרצו בתימן, כמו במדינות ערביות אחרות, מהומות נגד היהודים, וממשלת ישראל החלה במבצע "על כנפי נשרים", שכונה גם "מרבד הקסמים". במסגרת המבצע הועלו לישראל כ?50 אלף יהודים, שהתווספו ל?35 אלף שכבר התגוררו בארץ עוד לפני 1948. בהמשך, בין השנים 1952 ל?1954, הועלו כמה אלפי יהודים נוספים.

ב?1991, במהלך ביקורי הראשון במדינה, שמעתי גם בריידא וגם בסעדה על רצון לעזוב. אז התגוררו בתימן כ?1,500 יהודים. לאחר גל הגירה לארה"ב ולישראל, שבתי לשם ב?1993. מצאתי כ?500 יהודים. רבים מהם סיפרו שאינם רוצים לעזוב: טוב להם בתימן.

בביקוריי הקודמים כאן קל היה לאתר את היהודים: הפאות הארוכות והכיפות הגדולות על ראשיהם הסגירו אותם מיד. לא הפעם. אני מסתובב בין הדוכנים בשוק התוסס של ריידא. מחפש בין דוכני הבננות והתפוזים, ולא רואה אותם. מהר מאוד אני מבין: חל כאן שינוי דמוגרפי בכל הקשור ליהודים.
לקראת סוף השוק, ממש לפני חנות חלפן הכספים, אנחנו פונים ימינה לסמטה צרה. בעל מכולת מסתכל עלי בסקרנות.
"אתה יודע היכן היהודים?", אני שואל.
"הנה, זה בית יהודי", הוא עונה ומצביע על המבנה הצמוד לחנות.
בלי להתכוון, אני נמצא ליד ביתו של ראש הקהילה היהודית בריידא, הרב יחיא יעיש?נהרי, אביו של הרב משה יעיש?נהרי, שנרצח ב?2008 על ידי אזרח תימני על רקע אנטישמי.
אני פונה אל אישה מבוגרת, לבושה בשמלה אדומה, ראשה מכוסה. היא לא עוטה רעלה. "האם הרב נהרי בבית?", אני שואל.
"למה אתה רוצה לראות אותו?", היא שואלת בחשדנות.
"גם אני יהודי", אני אומר.

היא פותחת בפני את דלת הבית, המלווה שלי נכנס איתי. אנחנו עולים לקומה הראשונה. הבתים בתימן בנויים לגובה. ממתינים בחדר האירוח. טלפון ישן, טלוויזיה ישנה. על מדף בודד בסלון עומדת חנוכייה.
מהקומה העליונה יורד קשיש מבוגר וחולה, שגורר את רגליו. הוא מושיט לי יד. "אני יחיא יעיש".
אנחנו מתיישבים לשיחה.
"חליתי בעקבות הרצח של בני", הוא מספר בערבית. המלווה שלי, שמתרגם לצרפתית, מזהה אותו מהדיווחים על הרצח בטלוויזיה התימנית. "כולם בתימן מכירים את הסיפור שלך", הוא אומר לו. "היה לי מאוד עצוב לשמוע על מה שקרה לבן שלך".

ביסמוט עם משפחת נהרי (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

"כבר לא טוב כאן"

בדצמבר 2008 נפל אבל כבד על הקהילה היהודית של ריידא. משה יעיש?נהרי נרצח ביריות על ידי עבד אל?עזיז אל?עבדי, טייס לשעבר בחיל האוויר התימני. אל?עבדי פגש את יעיש?נהרי בשוק, זיהה שהוא יהודי וקרא לו להתאסלם. בין השניים התפתחו חילופי דברים, שבסיומם ירה אל?עבדי ביעיש?נהרי חמישה כדורים.
שלטונות תימן היו נבוכים מהרצח. ניסו לטעון כי אל?עבדי מעורער בנפשו. במהלך חקירתו הראשונית הודה הרוצח כי עשה את המעשה מאחר שמשה יעיש?נהרי לא נענה לקריאתו להתאסלם. "כל היהודים צריכים להתאסלם", אמר לשוטרים.
הרב יחיא יעיש זוכר את היום הנוראי הזה כאילו היה אתמול. "זה היה היום העצוב והקשה ביותר בחיי", הוא אומר. "היום שבו איבדתי את טעם החיים". אני שואל אותו אם היו סימנים שקדמו לרצח בנו, אם היתה מתיחות כלשהי בינו לבין שכניו הערבים. הוא מתבונן בי. עיניו עצובות. הוא מתבונן במלווה שלי. "לא, לא היתה לי שום בעיה ושום מחלוקת עם השכנים הערבים שלי. הרוצח בכלל לא גר בריידא, אלא בעיר אחרת".

הוא נרצח כי היה יהודי?
"ברור, הרי הוא לא הכיר את הרוצח ולא היתה לו שום מחלוקת איתו. הרוצח הודה בבית המשפט שנתן לבן שלי אולטימטום: תתאסלם או שתעזוב את תימן. הוא אמר לו לא - ואז נרצח".
הרוצח נידון למאסר עולם, אבל לאחרונה עירער על העונש לבית הדין העליון. "הוא מנסה להיראות כמו חולה נפש שאינו אחראי למעשיו, ומנצל גם את העובדה כי רצח את אשתו שנתיים לפני שרצח את בני".

היכן קבור הבן?
"בבית קברות המשמש גם את הקהילה היהודית וגם את הקהילה המוסלמית, במרחק שעה מכאן".

טוב לך היום בתימן?
"אחרי הרצח של הבן שלי אני לא רוצה להישאר כאן יותר. אני כבר לא אותו אדם. חליתי מאוד. אפשר לראות את זה, מאוד קשה לי. לא האמנתי שדבר כזה יקרה".

לאן תלך?
"אחרי הרצח החלטתי לעבור לאמריקה, אולי ללונדון. אין לי כסף. אבל אם נמכור את הבית, אולי נצליח לעבור".
אני מזכיר לו שלפני 19 שנים ביקרתי בביתו, ומבקש ממנו להראות לי צילום של בנו. "כן, אני חושב שיש לי צילום שלו", הוא אומר ופורץ בבכי קורע לב. "אני פוחד שאם אראה לך, אמא שלו תתחיל שוב לבכות".

אני מספר לו כי בביקורי בעיר בתחילת שנות ה?90 ראיתי קהילה תוססת של 400 איש. צחקנו יחד ואכלנו יחד והתפללנו יחד, והתכוננו יחד לראש השנה של תשנ"ב (1991).

"אלה היו ימים אחרים", הוא אומר בעצב. "היום כמעט לא נשאר מזה זכר. בכל תימן יש לכל היותר 130 יהודים. 80 בריידא ועוד 50 שעברו לצנעא מהעיר סעדה בעקבות המלחמה. גם אלה שנשארו רוצים ללכת".

אנחנו יורדים לכיוון המחסן במבנה הסמוך. האם ושכנה מוסלמית מצטרפות אלינו. האם פותחת לרב את הדלת, הוא מאוד מוגבל בתנועותיו. פתאום הם פורצים בבכי שקט. למקום הזה הביאו את גופת בנם ביום הנורא ההוא, לאחר שנורה. המחסן מלא מזוודות ישנות, ובתוכן ספרי תפילה שקיבלו מקהילת נטורי קרתא בניו יורק. ליד המזוודות שכבה גופת הבן. התמונה הזאת רודפת את ההורים.

לסבתא צמודה ילדה קטנה בת שנתיים. גבריאלה. היא אחת מתשע הבנות של הנרצח. "היא היתה בת שנה בסך הכל כשאבא שלה מת", אומרת לי אשת הרב.

את אמה של גבריאלה, רעיית הנרצח, אני פוגש באחת הקומות בבניין. אישה עצובה. הרצח עירער את המשפחה. ארבע מבנותיה הצליחו לעזוב לאמריקה. היא נשארה כאן, עם הילדים, אצל הורי בעלה.

אופנוע מתקרב לבניין, ועליו כנראה אחד מבניו של הרב. פאותיו מוסתרות היטב מתחת לצעיף התימני המסורתי שמכסה את הראש, וזאת עדות חזקה לשינוי הגדול שחל במעמדם של היהודים כאן. גם קרוב המשפחה הצמוד אליו מסתיר היטב את הפאות. משב רוח חושף אותן, ושניהם שוב ממהרים להסתירן ולעזוב את המקום. הם פוחדים.

אני נפרד מהמשפחה מוכת היגון, ומבטיח לשוב ולדרוש בשלומם. רגע לפני שאני יוצא לדרך הארוכה בחזרה לצנעא, אוחז הרב יעיש בידי ואומר לי בשקט: "אנחנו לא רוצים עוד להישאר כאן. תוציאו אותנו".

בדרך חזרה אני מבחין לפתע בהתקהלות בצד הכביש. הנהג מאט.
"מה זה?" אני שואל.
"אה, זאת חתונה", עונה לי המלווה באדישות.
אני מבקש מהנהג לעצור. חבורת גברים רוקדת שם לצלילי תיפוף של קבוצה אחרת. הם מנופפים בג'מבייה – חרבות ענק, ציוד מסורתי אצל רוב הגברים בתימן.
אני מצלם אותם, ופתאום ניגש אלי אחד מהם ומזמין אותי להצטרף, ולפני שאני מספיק לחשוב אני כבר מוצא עצמי רוקד לצד הכביש עם חבורה תימנית עם ג'מביות. מחול החרבות. את זה, אני מודה, עוד לא עשיתי.

הם מציגים לי את החתן. הוא בן 20, אוחז בקלצ'ניקוב בגאווה. אני מוציא טבעת שיש לי על האצבע ומעניק לו אותה במתנה. מיד אני מוזמן על ידי ראש הכפר ואבי החתן להיכנס הביתה, לארוחה חגיגית. סיר ענק מקדם את פניי: המשפחה שחטה שור, לרגל המאורע. כל הכפר הגיע. הם מביאים צלחת ענקית עם אורז, ועוד אחת עם בשר. אין מזלגות או סכינים: כולם אוכלים מאותה הצלחת - עם הידיים.

המתחם השמור מכל

למחרת אני שם פעמיי אל Tourist City. זה המתחם השמור, לא הרחק מהמלון שבו התארחתי, שבו ריכזו את 50 היהודים האחרונים שנותרו מהקהילה המפוארת בעיר סעדה.
השומר בכניסה מסרב לאפשר לי להיכנס ללא אישור. "מי גר כאן?", אני שואל אותו.
"גרים כאן עובדים זרים, נציגי חברות תעופה זרות. זה מקום יוקרתי, שמור היטב ובטוח", הוא אומר, אבל ניאות להכניס אותי לזמן קצר.
אני פוגש את אחד הדיירים, אזרח תימני לבוש בבגדים מערביים.
"אפשר לעזור לך?", הוא שואל בנימוס.
אני אומר לו כי שמעתי ששרידי הקהילה היהודית, "גאוותה של תימן", כפי שהם מכונים במוזיאון הלאומי, מתגוררים במקום, ואני מעוניין לראותם. "אין בעיה, לך לכיוון בניין מספר 11. שם הם גרים".

אישה יוצאת מהבניין. ראשה מכוסה, אך לא פניה. צעיף צבעוני מעטר את ראשה. יהודייה. הנשים היהודיות מכונות בצנעא "פלשתיניות", בגלל לבושן. אני מתקרב אליה, מנסה לדבר איתה, אבל חייל בכומתה אדומה, חמוש בקלצ'ניקוב, מתקרב אלי. "אתה לא יכול להמשיך", הוא אומר בנימוס. האישה המבוהלת נכנסת למונית צהובה ונעלמת מהמקום.
"שמעתי שאתה רוצה לפגוש את היהודים. אתה יכול לעשות זאת, אבל רק אחרי שתקבל אישור ממשרד הפנים. אי אפשר אחרת".
בערב אני פוגש במלון עיתונאי מקומי, מגיש בכיר בטלוויזיה התימנית. "אתה צריך להבין", הוא מסביר לי, "קהילת יהודי סעדה מוגנת היום על ידי השלטונות. בני שבט אל?חותי, שנלחמים בממשלה שלנו, תירצו את המלחמה האחרונה שפרצה, השישית מאז 2004, בנוכחותם של היהודים. טוענים שהם סוכנים של ישראל ואויבי תימן. גם אל?קאעידה נשבעו לפגוע בהם. תימן גאה ביהודים שלה, ולכן הם מקבלים ממנה סיוע. אלמלא גל ההגירה הגדול לפלשתין, לאחר הקמת מדינת ישראל, היו יכולים להיות כאן מאות אלפי יהודים מבין 23 מיליון התושבים. אולי אפילו מיליון יהודים. הם היו ידועים כאן בעבודות הנפלאות שלהם. אם תלך לשוק של צנעא תבחין שעבודות הכסף היקרות והיפות ביותר הן של היהודים. המלחמה בצפון הכחידה למעשה את הקהילה היהודית שם. אין עוד יהודים באזור שבו הם תמיד גרו".

האיום על היהודים בא מצד בני שבט האל?חותי השיעי. בני השבט הגיעו לבתי היהודים ואיימו עליהם כי אם לא יעזבו, הם צפויים, במקרה הטוב, לחטיפות ולביזת רכוש. הסכסוך עם בני השבט פרץ רשמית ב?18 ביוני 2004 במחוז סעדה, ומאחוריו עמדו מניעים דתיים ולאומיים. "אין לנו כל ספק שאיראן עומדת מאחורי אל?חותי", אומר לי פקיד תימני במשרד הפנים. "הם חוברים לאחיהם השיעים ומבקשים לערער את היציבות במדינה. זו הדרך שלהם לפגוע בתימן, וגם בערב הסעודית הסונית. מדובר באנשים קיצוניים עם רעיונות פנאטיים, ששואפים להשיב לכאן את שלטון האימאם, כפי שהיה לפני מלחמת האזרחים. אל?חותי הם למעשה החיזבאללה של תימן".

הטופוגרפיה ההררית של האזור מקשה על הצבא התימני, ואפילו על חיל האוויר הסעודי, לפגוע בבני השבט בצורה משמעותית. בדיוק כמו הטליבאן באפגניסטן. גם הגבול הפרוץ בין ערב הסעודית לתימן נותן לשבט יתרון משמעותי במלחמתו בשלטון, ומאפשר לסכסוך לגלוש לערב הסעודית.

הטרור התימני עלה לכותרות בארה"ב לאחר ניסיון פיצוץ המטוס של עבד אל?מוטלב. האמריקנים זוכרים היטב גם את פיגוע הירי של נידאל מאליק חסן, הקב"ן האמריקני המוסלמי בבסיס פורט הוד שבטקסס, בתחילת דצמבר 2009, שבו נהרגו 13 בני אדם.
מוטלב למד ב?SIAL, "מכון צנעא ללימוד שפות". זה מבנה מטופח ושקט בן ארבע קומות, בלב הבירה. צעירים מכל העולם באים לכאן ללמוד ערבית.

על ספסל בחצר אני פוגש שלושה: אמריקני, קנדי וסינגפורי. "חסכתי שנים כדי ללמוד כאן", אומר לי ג'ף, ממדינת וושינגטון בארה"ב. "יש כאן סטודנטים מכל הדתות, כולל נוצרים, ואפילו יהודים. רבים מאיתנו גילו עניין באיסלאם כבר בגיל צעיר במקומות מגורינו. אף אחד מאיתנו לא האמין שאחד התלמידים כאן יוכל לבצע דבר כזה".

המרדף אחרי אל?קאעידה

מאז תחילת 2010 מבצעת תימן מצוד נרחב אחר פעילי אל?קאעידה בשטחה. שבעה פעילים נידונו בינואר לעונשי מאסר שבין חמש לעשר שנים, על ניסיון לבצע פיגועים וחטיפת תיירים. הצעירים, לא רק שלא גילו כל סימני חרטה, אלא נכנסו לאולם בית המשפט כשהם שרים שירי הלל לארגון ולמנהיגו, אוסאמה בן לאדן.
ממשלת תימן מעבירה מסר למערב שאפשר לסמוך עליה במאבק נגד אל?קאעידה, אבל בוושינגטון לא קונים את ההבטחה הזאת. ארה"ב מהססת להחזיר לצנעא את 92 התימנים המוחזקים בכלא גואנטנמו. הרי עדיין זוכרים שם את הבריחה הגדולה, לא כל כך מזמן, של טרוריסטים מהכלא של צנעא.

סמוך לכניסה לעיר העתיקה של צנעא נמכרים צילומים של מנהיגים ערבים, בעיקר של הנשיא סאלח. גם דיוקן של סדאם חוסיין יש, והנה אובאמה, מי היה מאמין: דיוקן של נשיא ארה"ב בתימן.

המוכר, שמבחין בהתעניינות שלי, רץ לעברי בווסט אדום. הוא מוציא לי מהחנות דיוקן של אובאמה לבוש כמוסלמי. "זה איש נפלא", הוא אומר. לא אוהבים כאן אמריקנים, אבל את אובאמה דווקא כן.

נשיא תימן, עלי עבדאללה סאלח (67), היושב על כיסאו מאז יוני 1978 בעקבות רצח שני קודמיו, נוהג לומר לאורחיו ש"להנהיג את תימן זה כמו לרקוד על הר געש". סאלח צריך למצוא את האיזון בין השבטים, בין נאמני החותים השיעים, לתומכי אל?קאעידה ולתומכי עצמאות הדרום. בין התימנים השונאים את ארה"ב ותולים דיוקן של סדאם לבין אלה המדביקים על חנויותיהם את תמונתו של נסראללה, המנהיג השיעי של החיזבאללה. לא פשוט. לא פלא שהקהילה היהודית הולכת ונעלמת.

ביומי האחרון בבירה התימנית אני מסתובב בין דוכני השוק. רובם סגורים, יום שישי. לפתע אני רואה שני תימנים הולכים מולי. בעצם, אני מתבונן בהם היטב ומגלה שאחד מהם לא נראה תימני.
"מהיכן אתה?" אני שואל.

"אני מתגורר סמוך לטוקיו", הוא מפתיע אותי. "אני אזרח יפני. התאסלמתי ועברתי לגור בתימן".
אני מנסה לתהות איך קרה הפלא הזה.
"נפלתי בקסמה של Arabia felix (תימן המאושרת - כינוי יווני?רומי לתימן)", הוא אומר.
אני מזכיר לו שאך לפני חודשים אחדים נחטף אזרח יפני 30 ק"מ מצנעא, על ידי אחד השבטים.
"נכון, אבל הוא שוחרר כעבור עשרה ימים לאחר משא ומתן עם השלטונות", משיב היפני, שהיה כבר מוכן לשאלה. "אתה יודע, השקט כאן הוא שקט שאין בשום מקום אחר".
אחד המבנים הארכיטקטוניים המרשימים ביותר בתימן הוא המסגד הנשיאותי הגדול, שנחנך לפני כמה שנים בעלות של מיליונים (בסיוע מצרי). אני מופתע לגלות, ממש בסמוך, אתר נופש עם דוכנים למכירת מזון מהיר אמריקני. כנראה שלאחר תפילה במסגד, בעלי הממון התימנים שותים פפסי קולה ואוכלים קנטאקי פרייד צ'יקן. זה המקום היחיד שבו הסכימו נשים מוסלמיות עטופות ברעלה להצטלם ללא היסוס.

שעה קלה לפני שאני נפרד מהמלווה שלי אני שואל אותו לדעתו על ישראל. "אני ליברלי בדעותיי. אין לי בעיה עם אף אחד", הוא אומר. "תבין, כאן בתימן אנחנו כבר עייפים מלשמוע על הפלשתינים. נמאס. מבחינתנו, ישראל היא כמו איראן: גורם שלא תורם ליציבות באזור".

"אתה משווה את ישראל לאיראן?", אני שואל כדי להיות בטוח ששמעתי טוב.

"כן", הוא עונה בלי לחשוב פעמיים. "שתי מדינות לא סובלניות שמטיפות להרג ומערערות את השקט של העם הערבי".

בביקורת הדרכונים, ביציאה מתימן, מצרפים חותמת נוספת לוויזה שלי לתימן. אולי זו לא הפעם האחרונה שאני כאן. מטוס האיירבוס שלוקח אותי חזרה לאירופה כמעט ריק. הדיילת שמקדמת את פני סקרנית לדעת אם נהניתי.

"לא רואים עלי?", אני עונה. "זה עתה ביקרתי באחד המקומות הכי לא מומלצים לביקור והכי לא יציבים בעולם".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully