בין קריאת ההגדה ליום האדמה

בדיוק ביום בו אנו, היהודים, נחגוג את חג הפסח, האזרחים הערבים יציינו את יום האדמה. ב-30 במרץ 1976 נהרגו שישה מפגינים ערבים מירי הצבא והמשטרה במהלך הפגנות גדולות שנערכו בגליל נגד הפקעת האדמות המסיבית במסגרת פרויקט "ייהוד הגליל". מאז אותה שנה, יום זה מסמל את המאבק של האזרחים הערבים במדיניות הממשלה כלפיהם המבוססת על אפליה, הדרה ואי שוויון. זה היום שבו המיעוט החי בקרבינו מציין את המאבק שלו לחרות ולשוויון ואת ההצלחה שלו ושל המנהיגות שלו להשפיע על המדיניות ולהאט באופן משמעותי את מהלך הפקעת הקרקעות המסיבי שהתנהל עד שנת 1976, כך שלוח המועדים של שני העמים מזמן לנו השנה צרוף מעניין. בדיוק באותו היום, כל אזרחי מדינת ישראל, יהודים וערבים, יציינו אירועים היסטוריים של עבדות מול חרות, שעבוד מול מאבק לחופש, שוויון מול אפליה ומצב מיעוט מול מצב רוב. כל עם מוצא עצמו במהלך ההיסטוריה פעם בצד זה ופעם בצד האחר. ודומה שהגלגל ממשיך להסתובב.

חג הפסח הוא חג בניין האומה ובניית הבית הלאומי הראשון שלנו, אבל תפיסת צדק והוגנות בסיסית, מחייבת אותנו להפנים שבמלחמה שהובילה לעצמאות השלישית שלנו חוללנו אסון נוראי לעם הפלסטיני. אסון במהלכו גורש כמעט עם שלם מאדמתו. כשבע מאות אלף מתושבי הארץ הזו גורשו או ברחו ונפוצו לכל עבר במהלך הקמתה של המדינה הישראלית בשנת 1948, ועד היום אנו ממשיכים להכחיש את האסון הפלסטיני. ממשיכים לחפש כאחוזי אמוק ולהסיר כל אזכור שלו מספרי הלימוד של ילדינו.

רק לפני שבועיים הכנסת גם חוקקה את "חוק הנכבה" האוסר על האזרחים הערבים להתאבל על אסונם. וכך אנו מציינים שנה אחרי שנה את אסונותינו ובאותה עת שוללים מהערבים את אותה זכות בסיסית. קוראים בהגדה ומשגיחים שהשכן, חלילה, לא יקרא את ההגדה שלו. מספרים לילדינו על קורות עמינו ודורשים מהשכן להשכיח מילדיו את הזיכרון הלאומי שלהם.

לא מדובר רק על מאבק על זיכרון והשכחה אלא גם על המציאות שבה חיים האזרחים הערבים. בהתקרב חג הפסח שבו אנו מזכירים את היותנו מיעוט חסר זכויות במצריים ואת המאבק שלנו, עצוב להיווכח שהאזרחים הערבים בישראל הם מיעוט הסובל מאפליה ממוסדת, רחבת היקף ומתמשכת כבר 62 שנים.
אין בדברים אלה כדי לשלול את הצדק שעומד, לדעתי, בבסיס חזרת עם ישראל לארצו, לפני אלפי שנים ולפני מאה שנים. אין בהם כדי לשלול את שמחת חג הפסח. אבל יש בהם כדי לדרוש הסתכלות אחרת ובעיקר - פעולה אחרת.

התפיסה של ממשלות ישראל ובמיוחד של זו הנוכחית, רואה ביחסים בין יהודים וערבים בישראל "משחק סכום אפס". היא ממשיכה לנקוט כלפי הערבים מדיניות של "מקסימום שטח ומשאבים ליהודים, מינימום לערבים". רק החודש התבשרנו על אישור התכנית להקמת חריש, עיר חרדית גדולה, בוואדי עארה. תוכנית שתתקע טריז יהודי גדול בתוך שטח, מצומצם גם כך, שנותר לאזרחים הערבים. חריש היא דוגמא נוספת לתפיסה שמנצלת את הפחד היהודי וממירה אותו לתמיכה פוליטית במדיניות מפלה ולעיתים אף אלימה. זה תפיסה שהעתיד שהיא יכולה להבטיח לנו הוא רק עתיד של דם ואש ותמרות עשן.

אנחנו רואים עצמינו כעם חופשי בארצו ומציינים זאת השבוע. אבל במציאות הנוכחית בישראל אף אחד מאיתנו הינו באמת חופשי. זו אינה קלישאה. אין חופש אמיתי כאשר השכן שלך אינו חופשי. זה חופש חלקי, מותנה, משלה ואפילו מסוכן. החיבור השנה של יום האדמה וחג הפסח הוא קריאה לכולנו להמשיך - או להתחיל - לחלום ולהיאבק למען היום שבו נוכל כולנו, אזרחים יהודים כערבים, לראות בארץ מולדת משותפת ולחיות במדינה שמבוססת על צדק, חופש ושוויון. אין לנו מה להבטיח לילדינו זולת אמונה בכך שהיום הזה אפשרי.


* הכותב הוא מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי, העמותה לקידום שוויון אזרחי.